על המשפט ועל הערכים

משפט הוא גם צדק? הוא רק גבול? הוא מבחין בין טוב לרע? משה מאיר על פרשת שופטים

ד"ר משה מאיר
ה באלול התשעו
,
08 בספטמבר, 2016 19:00
shutterstock,Andrey_Popov

shutterstock,Andrey_Popovצילום: shutterstock,Andrey_Popov

פרשתנו פותחת בפרשת המשפט. לפני שנפנה אל הפרשה, בואו ונתבונן - מה מקומו של המשפט בעולם?

אִמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט, יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים.

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ.

יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר.

לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ, יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ.

[תהילים צ"ו י' - י"ג]

העולם עלול לקריסה ולהתמוטטות, המשפט מכונן מעמיד ומייצב אותו. כוחות של הרס אנושי משתוללים בעולם, המשפט עומד כנגדם כסלע איתן. לאדם אין גבולות, הוא שואף לכבוש ולהשתלט על האחר, בא המשפט וגודר ומציב סייגים ובכך שומר על קיומו של העולם. על פי קריאה זו, המשפט מצטייר כיציב, סטאטי, בתוך עולם כאוטי ונזיל. על רקע התמונה הזאת, בואו ונתבונן בתמונת הפתיחה של פרשתנו:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

המשפט מופיע כאן - לא יציב, נזיל, חמקמק. הוא יכול להיות מוטה, עיני החכמים והצדיקים הממונים עליו יכולות להתעוור, צריך לרדוף אחריו והוא חומק ועובר. מה קורה כאן?!

הבעיה קשה ועמוקה עוד יותר. המשפט מנסה לממש את הצדק, הצדק מנסה לממש את הטוב ולשלול את הרע. אך גם מושגי העל המכוננים את התחום, הטוב והרע, הם מושגים בעייתיים. היזכרו נא בדברי הרמב"ם בתחילת ספרו 'מורה נבוכים'. הרמב"ם מביא קושיה ששאלו אותו: כיצד ייתכן שהעונש על המרי באכילת עץ הדעת, היה התמורה והפרס הגדולים ביותר - הדעת?! והרי מה שמגדיר את האדם כאדם הוא הדעת?! תשובתו המבריקה של הרמב"ם, כי דעת האמת - אמת ושקר - היתה לאדם עוד בטרם חטא. אמת ושקר הם מושגים מוחלטים, ואותם הכיר האדם מעצם בריאתו. העץ היה 'עץ הדעת טוב ורע'. הטוב והרע אינם מוחלטים, הם מן המפורסמות. בחברה אחת מפורסם שהכאת ילדים היא מעשה רע, ובשנייה שהוא מעשה טוב, 'חושך שבטו שונא בנו.' הטוב והרע הם יחסיים, מכאן שהצדק הוא יחסי, ומכאן שהמשפט הוא יחסי. הוא לא יציב, ולא סטאטי, הוא כאוטי ונזיל. רוברט קאבר כתב ספר מרתק בנושא זה - 'נומוס ונרטיב'. כך הוא כותב בספרו:

החוק הוא גשר בחלל הנורמטיבי. הוא מחבר את העולם שיש לנו אל העולם שאנו יכולים לשוות בדמיוננו... החוק מקשר בין שני 'עולמות מתנועעים'. העולם הנורמטיבי שיש לנו הוא עולם מתנועע, או משתנה. המושג שיש לנו על העצמי הנורמטיבי שלנו ועל סביבתנו נתון בשינוי מתמיד. אבל כשם שהמושג שלנו על המיקום [הנורמטיבי] שלנו משתנה, כך משתנה גם המושג שלנו על העולמות האפשריים אשר החוק שלנו מדרבן אותנו שנלך אליהם. עולם שיש בו 'חוק' הוא עולם שיש בו:

א. תהליכים מוגדרים [גשרים] כדי להגיע אל העתיד.

ב. סוג מסוים של עתידים שאפשר להגיע אליהם.

ג. עולמות עתידיים [חדשים] המוצגים, תמיד, כנגד העולם הנורמטיבי הנוכחי שלנו בדרישה משתמעת כי יש לחתור אליהם. [עמ' 64-65]

זאת תמונה דינאמית של החוק, הדומה לתמונה שבפרשתנו ושונה מהתמונה שבספר תהילים.

האם יש פשר למשאלת היציבות של הצדק המופיעה בספר תהילים, גם למי שרואה את החוק ואת המשפט ואת הטוב כנזילים? בוודאי. המשאלה איננה לגלות את הטוב, אלא ליצור אותו. אלוהים הוא שופט המייצב ומכונן את המציאות, מפני שהוא מכריע - זה רע וזה טוב. האדם נקרא להתדמות לאלוהים, ולהכריע ולייצב את הטוב ואת הרע. אני מודע לכך שיש אחר החושב אחרת ממני, ובכל זאת אני מכריע הכרעה שלימה: זה רע וזה טוב.

מי שמך? ישאל השואל, כיצד אתה מכריע ומחייב אותי כשאני חושב ההפך ממך? בכדי לתת מענה לשאלה הזאת, בואו ונתבונן בפתיחת 'פרשת שופטים המשנאית', כלומר - בפתיחת מסכת סנהדרין שהיא העיבוד של חכמים לנושא. כך פותחת המשנה:

דיני ממונות בשלושה.

המשפט הזה רחוק מלהיות ברור מאליו. אפשר היה לחשוב שדיני ממונות ביחיד, ואפשר היה לחשוב - בשניים. אם הם היו ביחיד, ההכרעה היתה נופלת על פי דעתו. אם הם היו בשניים, אם שניהם היו מכריעים את אותה הכרעה - זה היה פסק הדין. אם כל אחד היה חושב אחרת - לא היתה הכרעה. מעתה שיש שלושה הרי שאו שההכרעה תיפול פה אחד, או - במקרה של מחלוקת - על פי הרוב. עיקרון הרוב הוא החידוש הגדול של המשפט החז"לי, והוא אף שעמד במחלוקת הגדולה עם רבי אליעזר. רבי אליעזר לא יכול היה להשלים עם העיקרון, וטעמו עמו. האם שניים החושבים באותה צורה מעידים על אמת?! אולי המיעוט נושא את האמת?!

רק אם מבינים את המבנה הנזיל והלא קבוע של הטוב והרע, אפשר להבין ולקבל את עיקרון הרוב. בתחום המפורסמות, אין יומרה לאמת אובייקטיבית. היומרה היא להכרעה ולבחירה. המשאלה שאלוהים יופיע כאלוהי המשפט, היא תשוקה להכרעה ולא לגילוי. ההתדמות של האדם לאלוהים, היא לא בתוכן ההכרעה, אלא בעצם ההכרעה. האדם הוא יצור חברתי, הריבוי הוא חלק ממהותו. על כן ההכרעה באה לידי ביטוי במוכנות להכריע על פי הרוב.

האתיקה והחוק אינם נושאים אמת מוחלטת, אך הם נושאים אמת המחייבת את כולם - כולל את ריבונו של עולם. כך יכול אברהם לומר את מילותיו הנאדרות:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ. הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! [בראשית י"ח כ"ה]

אברהם לא בא בשם אמת הכוללת גם את ריבונו של עולם. אברהם מכריע הכרעה מוסרית: להמית צדיק עם רשע זה רע. אפשר לחשוב אחרת: אפשר לטעון שכדי לעקור את הרוע יש לפגוע ברשע גם אם הצדיק יפגע אתו. ריבונו של עולם יכול היה לטעון כך ולהורות כך, אך הוא בחר לקבל את דברי אברהם.

אלבר קמי בספרו 'האדם המורד', מתייחס לספרו של דוסטוייבסקי - 'האחים קרמזוב'. איוון, אחד האחים, לא מוכן לקבל את מרותו של אלוהים מפאת הרוע המוסרי שבעולם. על כך כותב קמי:

...עם איוון... משתנה הטון. אלוהים נשפט עתה, ומעמדת עליונות. אם הרע הוא הכרח בבריאה האלוהית, אין הדעת סובלת בריאה זו. שוב לא יפקיד איוון את עצמו בידי אל מסתורי זה, אלא בידי עיקרון נעלה יותר, והוא הצדק... [עמ' 48]

התנ"ך מניח הנחה זו, המשפט כולל את אלוהים ואת האדם בחוברת. לעיתים בא הקול הזה מצד ריבונו של עולם, כך בדברי נביאו ישעיהו:

הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד, סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק. [ישעיהו מ"ג כ"ו]

לעיתים מצד האדם, כבדברי איוב:

כִּי לֹא אִישׁ כָּמֹנִי אֶעֱנֶנּוּ, נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט.

לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ, יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ.

יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ, וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי.

אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ, כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי. [איוב ט' ל"ב - ל"ה]

בדרך כלל במקורות היהדות, אין את נימת הכעס והזעם המופיעה אצל איוון של דוסטוייבסקי. גם אל מול הרוע, יש אמון במערכת המשפט הדמיונית שתביא במשפט את אלוהים ואת האדם. אולי הנימה הפייסנית יותר, היא תולדה של הראייה המפוקחת שאין אמת מוסרית אחת בשמה אני נלחם, אלא כאוטיות נזילה בתוכה צריך להגדיר את הטוב ואת הרע. לבוא במשפט, משמע להצטרף יחד לפרויקט יצירה שכזה.

(צילום: משה מאיר, יחצ)

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בקרוב בשבתות. אוטובוס בתל אביב, אילוסטרציה צילום: פלאש 90. סבי ברנס

תחבורה ציבורית בשבת בתל אביב - החל מהשבוע

קרא עוד