יש לשבח את התנועה הפמיניסטית הנלחמת על זכויות האשה. כמובן, על זכויות אמת ולא על תאווה של הבל להידמות לאיש.
האיש אינו צריך להידמות לאשה והאשה אינה צריכה להידמות לאיש. כידוע יש בתורה איסור "לא ילבש". אלא איש על מחנהו ואיש על דגלו, אשה על מחנה שלה ואשה על דגלה.
לכן יש להצטער שלעתים התנועה הפמיניסטית מושכת לכיוון לא נכון כגון מנייני תפילה של נשים, קריאת התורה של נשים, קריאת מגילה של נשים, לבישת טלית, הנחת תפילין - כאילו באלו תלוי אושרן.
לעומת זאת, לעתים המאבקים האמיתיים מוזנחים, כגון הטרדת נשים והתעללות בילדות, נשים מוכות נרמסות ומושפלות על ידי בעליהן, ילדות שהן קרבן ניצול של אביהן או של שאר גברים במשפחה, נשים שנקרעות בעבודה בין משרה שלמה ובין לא לעבוד כלל ואינן מוצאות חצי משרה, נשים שאינן משתמשות באמצעי מניעה במצבים שמותר, או אפילו אינן מבצעות הפלה במקרים מיוחדים שמותר, נשים שחסרות ייעוץ בזוגיות או בחינוך ילדים, שהם נושאים כה קשים, נשים הזקוקות לעזרה בתהליך גירושין, אמהות חד הוריות, וסחר נשים מחוץ לארץ למטרות זנות בארצנו, שזה דבר נורא.
באשר לתמורות בתחום ההלכה, זכינו לתשובה של גאון עולם הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה או"ח ד מט). הוא פותח: "והנה ראשית צריך לדעת כי מעיקרי האמונה הטהורה שלנו, שכל התורה בין שבכתב, בין שבעל פה, ניתנו מהקדוש ברוך הוא בעצמו בהר סיני על ידי משה רבנו עליו השלום ואי אפשר לשנות אפילו קוץ אחד לא להקל ולא להחמיר".
נכון שלפעמים חכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזרות, אבל יש לכך שני תנאים. 1. קודם כל הם אינם טוענים שדבריהם הם מן התורה אלא מודיעים שזה מדרבנן לתקנה או לסייג. 2. זה היה בכוח חכמי הסנהדרין לתקן דברים שהם לכלל ישראל ולכלל הדורות, אבל בימינו יש כוח לחכמים "רק למקומם ורק לזמן קצר".
עתה אנו רואים שהתורה פטרה את הנשים ממצוות שהזמן גרמא. אם כך גזר הקדוש ברוך הוא, סימן שכך צריך להיות וכך זה טוב. למצוות התורה יש טעמים סמויים עמוקים מיני ים, ויש גם טעמים גלויים. על הנשים "מוטל גידול הילדים והילדות שהיא מלאכה היותר חשובה לד' יתברך ולתורה" לכן "הקל עליהן שלא לחייבן בלימוד התורה ובמצוות עשה שהזמן גרמא". דברים אלו של הגרמ"פ מוזכרים אצל רבותינו הראשונים (רבי דוד אבודרהם סדר תפילות של חול, כל בו ס' עג). לכן "לא תועיל שום מלחמה, כי אין שום כוח לשנות אפילו בהסכם כל העולם כולו שום דבר, והנשים שמתעקשות ורוצות ללחום ולשנות, הן בחשיבות (=נחשבות) כופרות בתורה".
שמא תאמרו: אין כאן שום שינוי של התורה, הרי מותר לנשים לקיים מצוות שהתורה לא ציוותה אותן, ויש להן שכר על כך, ולשיטת האשכנזים יכולות גם לברך, כגון מנהגן על שופר ולולב. אם כן, למה שלא תוכל ללבוש ציצית, אמנם לא טלית של גבר שבכך עוברת על "לא ילבש", אלא הכוונה לבגד נשי עם ארבע כנפות וציציות?
כאן נוגע הגאון בנקודה העקרונית שהיא הלב של כל ענייננו: "אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצוות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיוון שאינו לכוונה זו, אלא מצד תרעומתה על ד' יתברך ועל תורתו, אין זה מעשה מצווה כלל אלא אדרבה מעשה איסור, והאיסור בכפירה, שחושבת דשייך שיהיה איזה חילוף בדיני התורה, היא עושית גם במעשה שֶחַמִיר".
הכל תלוי בגישה. אם אשה מאמינה שמשה אמת ותורתו אמת, כל תורה שבכתב וכל תורה שבעל פה, עד הסעיף האחרון, מאמינה שד' פטר אותה ממצווה מסוימת בחכמתו, אך השאיר לה פתח לעשות אם רצונה בכך - הרי יש לה שכר. אבל אם היא חושבת שהזמנים השתנו, ויש לה תרעומת נגד התורה שכבר אינה מתאימה ולכן יש צורך לשדרג אותה - הרי זו כפירה.