מה שלמדנו מלווית ההמונים של הרב עובדיה זצ"ל

"כשציבור כל כך ענק בא להיפרד מחכם אחד, זה אומר המון. הרב עובדיה לא היה "נחמד לכולם". ואף על פי כן, זו הייתה הלוויה הגדולה ביותר מאז ימי בית שני". ראש ישיבת "תורת החיים" סופד לרב עובדיה יוסף זצ"ל

הרב שמואל טל 10/10/13 13:16 ו בחשון התשעד

מה שלמדנו מלווית ההמונים של הרב עובדיה זצ"ל

בבואי להספיד את הרב עובדיה זצ"ל אני רוצה דוקא לפתוח במשהו אולי מפתיע - מההלוויה שלו. הגורמים הרשמיים מדברים על 850,000 איש, ואומרים שזו ההלוויה הגדולה ביותר שהיתה בתולדות המדינה. אבל אם מסתכלים על זה בצורה פשוטה, זה הרבה יותר מכך: לענ"ד לא היתה התכנסות של ציבור כל כך גדול מעם ישראל מאז ימי בית שני, וגם אז לא בטוח שהיתה.

זה דבר מדהים. כשציבור כל כך ענק בא להיפרד מחכם אחד, זה אומר המון. זה לא שהרב עובדיה היה אחד כזה ש"נחמד לכולם". הוא היה אדם שעמד בתוקף על דבריו, על מה שהוא חושב, על מה שהוא מאמין. לפעמים גם השתמש בהתבטאויות קשות על כל מיני דברים. הוא גם היה מנהיג של תנועה פוליטית, וככזה הוא צבר מתנגדים, מטבע הדברים. ואף על פי כן, כאשר סביב מיטתו מתכנס מספר כזה של אנשים, שלא היה כמותו אלפי שנים בישראל - הלא דבר הוא! זה אומר שיש כאן משהו עמוק, שצריך להבין אותו. לא הלוויה מצד עצמה מעניינת אותנו, אלא מה שעומד מאחוריה. זה רק סימן למציאות שהיתה בחייו.

לענ"ד יש כאן שתי נקודות, האחת עמוקה והשנית עמוקה יותר.

חז"ל אומרים (אבות ו,א) שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומתוכם - שהוא "אהוב" ו"אוהב את הבריות". והא בהא תליא. אצל הרב עובדיה זצ"ל, כל לימוד התורה היה כל הזמן מחובר לאהבה ולדאגה העצומה שלו לעם ישראל. הרב עובדיה יוסף אהב מאוד ודאג מאוד לעם ישראל. התורה היתה יקרה לו, היא היתה משוש לבו, ובה הוא השקיע את כל כוחותיו; אבל עם כל האהבה העצומה שלו אליה, הוא הקדיש המון מזמן הלימוד שלו וכיתת רגליו ממקום למקום, מבית כנסת לבית כנסת, למסור שיעורי תורה.

היתה לו גם אהבה ואכפתיות עצומה ללימוד התורה של תינוקות של בית רבן. סיפר לי אלי ישי שבבקרים, אחרי התפילה, היו מגיעים אליו כל מיני ראשי ישיבות וכוללים, והוא היה משקיע בהם מעט מאוד זמן אם בכלל. אבל כשהיו מגיעים אליו מנהלי בתי ספר של תלמידים ממשפחות רחוקות או חלשות וכדומה, הוא היה מקדיש להם ממש המון זמן. העניין של קירוב עם ישראל לתורה היה כל כך קרוב ללבו, זה היה בנפשו. כל הזמן קיים בעצמו "הוי מתלמידיו של אהרן… ומקרבן לתורה".

כל התורה שהוא למד היתה מאוד מחוברת לזה. גם הפסיקות המקלות שלו, זה לא סתם שהוא רצה להקל. הוא מעיד על עצמו שהוא ממש חיפש את הדרך להקל (כמובן מתוך מחויבות מלאה להלכה, ובתנאי שההלכה באמת מאפשרת להקל). הסיבה לזה היא שאם אפשר ע"פ ההלכה לקרב, אזי כך צריך לעשות.

גם הסגנון הרהוט שלו, והנגישות של הספרים שלו, נוגעים באותה נקודה. חלק מההצלחה שלו לכתוב חיבורים כ"כ בהירים וקליטים ולהציג גם סוגיות מאוד מסובכות בצורה פשוטה, נובעת מהמודעות הגבוהה שלו לזה שהתורה אמורה להגיע לכל יהודי ויהודי. כך התשובות שבשו"ת יחוה דעת, ששודרו מדי יום שישי ברדיו, וזו היתה ממש אטרקציה - נכתבו מראש באופן שיאפשר לכל אחד להבין ולהתחבר. השיעורים שלו היו מלאים בסיפורים ובהומור, ממש משעשעים; גם זה מתוך אותה נקודה - להעביר את התורה בדרך שתגרום לאנשים לרצות להתחבר אליה. זה העניין: הוא אהב מאוד את עם ישראל, דאג לכל יהודי ויהודי שיתקרב לתורה, ומהמקום הזה הוא למד את התורה.

ואנשים מרגישים כשאוהבים אותם. אנשים ידעו, שגם אם הוא יוצא בשצף קצף על משהו מסוים, בעומק זה בא מתוך אהבה גדולה. כי בפשיטות שלו, הוא אוהב את הבריות. ודוקא האהבה הפשוטה הזו היא שעשתה כ"כ הרבה מסילות לליבם של כ"כ הרבה יהודים.

התורה מצד עצמה שייכת ומחוברת לכל עם ישראל. "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב - אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'". ככל שאדם יותר לומד תורה בשביל כלל ישראל, הוא עצמו נעשה יותר ויותר שייך לכלל ישראל - ואז עם ישראל מרגיש יותר ויותר קשור אליו.

יש אמירה של ר' שלוימל'ה קרליבך: אדם יכול לראות תלמיד חכם הולך ברחוב, מסתכל עליו ומתמלא באהבה אליו; והוא רואה תלמיד חכם אחר הולך ברחוב, ומתמלא בכעס על הדתיים האלה וכו'. איך זה קורה? התשובה היא: הראשון, כשלמד תורה, למד תורה בשביל עם ישראל. בשביל שתהיה תורה בישראל, כדי שהיא תשפיע בישראל, כדי שתשרה שכינה בישראל. כשאדם רואה אותו, הנשמה שלו קולטת (גם אם הוא לא מודע לזה) - יש כאן מישהו שדואג לי, שלומד תורה בשבילי, שהתורה שלו מרימה אותי. ואילו השני, לא מעניין אותו עם ישראל. הוא לומד תורה לעצמו.

זו אמירה עמוקה, שמשתלבת עם מה שאמרנו עכשיו. התורה שייכת לכל ישראל. ככל שתלמד עוד יותר תורה, והתורה שלך היא בשביל עם ישראל, כדי שתהיה תורה בישראל, כדי שתהיה שכינה בישראל - יותר ויותר נקשרים אליך עוד אנשים, אפילו אם הם לא מכירים אותך. הם מרגישים שייכים אליך, כי אתה מחזיק את הדבר שהוא בעצם הנשמה שלהם. ישראל ואורייתא חד הם. יהודי מחובר לתורה, בין אם הוא יודע ומרגיש את זה ובין אם לא.

בסופו של דבר זה לא משהו רציונאלי. כל כך הרבה יהודים התחזקו מעצם מציאותו של הרב עובדיה. גם אדם שלא שמע מעולם פסק הלכה שלו. התורה שלו, שהיא תורה של כלל ישראל, קשרה את נימי הנפש של כל כך הרבה יהודים אל התורה.

הנקודה הזו משליכה גם אלינו. אע"פ שאנחנו לא בדרגה שלו, בתורה שלו, בהיקף שלו - זה אומר איך אנחנו אמורים ללמוד תורה. האם אנחנו לומדים, כשכל הזמן עומדת לנגד עינינו הדאגה שהתורה שלנו תתפשט בעם ישראל, שיותר ויותר יהודים יתחברו לתורה, שהתורה תהיה יותר ויותר נגישה לעם ישראל, שיותר אנשים יעסקו בה; האם אנחנו לומדים תורה כשליחים של עם ישראל, כחלק מהמפעל הזה של להחדיר תורה לעם ישראל; או שמא אנחנו לומדים תורה בשביל עצמנו. זה נוגע לכל אחד מאיתנו, גם למי שכרגע עדיין לא כשיר להפיץ תורה בפועל.

זה לא בא על חשבון התמדה בלימוד, אלא להיפך. זה נותן המון מוטיבציה לעמול ולהתייגע בתורה, כשאתה יודע שבתורה שאתה לומד עכשיו אתה מקרב את עם ישראל ומחבר עוד יהודים לתורה. וכפי שהזכרתי פעם בשם החזון איש והחוזה הקדוש מלובלין: "אשרי אדם עוז לו בך", שאוחז בתורה בכל כוחו בעמל גדול - וזה יוצר "מסילות בלבבם" של הסובבים אותו, שמגיעים גם כן אל התורה.

אבל יש כאן נקודה עוד יותר עמוקה, והיא מתייחסת בכלל לקומה הכללית של תלמיד חכם גדול כל כך, כמו הרב עובדיה זצ"ל.

יש הרבה אנשים שאוהבים אנשים. אבל כאן יש שילוב של שני קטבים: מצד אחד, אדם שעוסק בתורה, סגור בספריה שלו, עם עשרים ומשהו אלף ספרים שלו, יושב וכותב, יושב והוגה בתורה שעות על גבי שעות. ומתוך המקום הזה, שהוא עולה ומתעלה בחכמת התורה - הוא מגיע לכל המקומות הללו ששם הוא מרביץ תורה. המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. שני הקצוות הללו הם ההתדמות היותר גדולה לה' יתברך.

הקב"ה לא רק אוהב אותנו. הוא חכם מעל כל רעיון, חכמה גדולה ועצומה שאין לנו השגה בה; ומהמקום הזה הוא בורא אותנו ומתחבר אלינו. הקב"ה, שהוא חכם הרזים, שאין לנו השגה בגדולתו וברום ערכו - מה"מגביהי לשבת" הזה, הוא "משפילי לראות". החיבור הזה, מהמקום הגבוה אל המקום הנמוך, הוא ייחודו של הקב"ה - והוא הוא המייחד את האדם באשר הוא אדם, שגם לו יש את היכולת לשלב את שני הקצוות הללו.

יש הרבה אנשים שאוהבים את עם ישראל, ושיודעים לגלגל אנשים מצחוק בבדיחות ולספר סיפורים; אבל זה שמצד אחד יכול לכתוב כ"כ הרבה ספרים, וכל רז לא אניס ליה בתורה, ומצד שני להיות במקום הזה - זו הגדלות.

השילוב הזה שבין שני הקצוות הוא ליבם של ישראל. זאת הצורה השלמה ביותר של ההתדמות לקב"ה. כי זה בדיוק הדבר הנפלא ביותר שיש בקב"ה. זה דודי וזה רעי. מצד אחד הוא בשמי שמים, ומצד שני הוא פה בארץ. וכשאדם לומד תורה בצורה הזו דוקא - לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, לחבר וליישם את התורה בכל פרטי המציאות - זו בעצם מציאות שלמה של תלמיד חכם שמתדמה לה' יתברך. יש הרבה מלאכים בשמים והרבה ברואים בארץ; אבל חיבור שני הקטבים זה רק אצל ה' יתברך, ואצל האדם.

כשאדם מבין שכל המהלך שלו בלימוד תורה זה לחבר שמים וארץ, להיות כל הזמן בחכמה, בתורה, ועם זה כל הזמן לחבר את זה למציאות, להשתדל שהמציאות תוקרן בהקרנה של תורה - זו תכלית האדם. זה עיקר מה שהקב"ה רוצה מאתנו. והרב עובדיה עשה את זה בצורה המקסימלית. מקסימום של תורה, ומקסימום של הנחלה שלה במציאות. וזו בעצם השראת השכינה בישראל. כך הקב"ה, לבם של ישראל, שורה כאן.

ואם אמרנו שעם ישראל מרגיש את החיבור של התלמיד חכם לתורה שהיא הלב שלהם, זה עוד יותר עוצמתי כשמדובר בהשראת השכינה ממש.

קשה להבין את הממדים של עמל התורה שלו. עשיתי חשבון פשוט: מגיל 78 עד פטירתו (כ-15 שנה) הרב עובדיה כתב שני כרכים גדולים של יביע אומר, 18-19 כרכים של חזון עובדיה, כרך שלישי של טהרת הבית, 8 כרכים של הליכות עולם… יהודי מבוגר, בן 78, שיש לו תנועה פוליטית על הכתפיים, וכל עולם התורה שהוא מחזיק… בממוצע 3 ספרים בשנה! לכתוב ספר חזון עובדיה בתוך סדר גודל של 4 חודשים, תחשבו איזה עמל תורה צריך בשביל זה!

כידוע, לרב עובדיה היה זיכרון לא-טבעי, שאין שני לו. לענ"ד לא בגלל זה הוא מוערך, אלא בגלל העמל שלו. היגיעה האדירה, הלא-נתפסת הזו, לכתוב כזה מפעל עצום של ספרים - זה עיקר גדלותו. וכמובן, הכול אליבא דהלכתא, בשפה ברורה ונעימה, ובהיקף מדהים. כל נושא שהוא נוגע בו, הוא מקיף כמעט את כל המקורות הקיימים בו. הוא זכה גם לכלול כללים, שגם זה דבר מאוד חשוב.

ולגבינו: זה שאין לנו זיכרון כמו הרב עובדיה, זה ממש לא הענין. זה לא מסיר אותנו מכתרה של תורה. הנקודה זו העמל, היגיעה בתורה. וכשזה נעשה בדרך שדיברנו מקודם - לחבר את התורה למציאות, ללמוד למען עם ישראל, ולדעת שאנחנו כלומדי תורה מצד אחד "מגביהי לשבת" ומצד שני "משפילי לראות". זו המציאות המיוחדת שאנחנו צריכים ללכת לאורו.

יה"ר שנזכה לאחוז בשיפולי גלימתו, להמשיך את דרכו, להוסיף יותר ויותר השראת שכינה בישראל, ריבוי תורה בישראל, קירוב ישראל לאביהם שבשמים. ונזכה לגואל צדק שיבוא במהרה בימינו, ובתחיית המתים נזכה שוב לפגוש את רבנו הרב עובדיה, במהרה בימינו.

הכותב הינו ראש ישיבת ”תורת החיים“

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר