"להיות עם חופשי בארצנו" - החופש במשנת הרב קוק

לדעת הרב קוק החופש הוא פסגת המציאות ומהות החיים, אבל כדי להבין זאת יש לברר יותר לעומק כיצד הרב קוק תופס את האמונה ואת החיים, ובהתאם לכך מהו החופש ומהי חשיבותו

הרב יאיר שטראוס 30/08/15 11:14 טו באלול התשעה

"להיות עם חופשי בארצנו" - החופש במשנת הרב קוק
shutterstock, צילום: shutterstock

החופש הוא מושג יסוד במשנת הרב קוק, כמעט כל פעם שהרב קוק מדבר על אמונה הוא מדבר על החופש המתלווה אליה, אך האמת היא שכלל לא ברור מה כל כך חשוב בחופש ומה הקשר שלו לאמונה? הרי דווקא אנשים מאמינים מגבילים את עצמם בדברים רבים שאינם עושים או שהם חייבים לעשות?! מה כל כך חשוב בחופש ומדוע הרב קוק משתמש במושג הזה פעמים רבות כל כך?

לדעת הרב קוק החופש הוא פסגת המציאות ומהות החיים, אבל כדי להבין זאת יש לברר יותר לעומק כיצד הרב קוק תופס את האמונה ואת החיים, ובהתאם לכך מהו החופש ומהי חשיבותו.

הרב קוק רואה במציאות כולה שיקוף של עולמות רחבים ועצומים יותר שמעבר להכרתנו, המציאות עצמה במהותה היא מרחב אלוהי מושלם ואין סופי, העצמות האלוהית היא מה שעומד בבסיס המציאות. אדם יכול להיפגש רק עם רשמי הכרתו ולא מסוגל להבין מהו השולחן, הכיסא או הצבע האדום במהותם, אין לנו מפגש עם מהות הדברים אלא רק עם הגילויים של אותם דברים לרשמי החושים וההכרות שלנו. הדבר עצמו שמעבר להכרה הוא השלמות האלוקית, ששולחת אלינו ניצוצות קיום בדמות העולם כולו הסובב אותנו.

עניין האמונה הוא ללכת ולגלות שכל מה שאנו נפגשים איתו הוא שיקוף וגילוי של מהות גדולה ורחבה יותר, מהות אחת שלמה והרמונית שעומדת בבסיס כל המציאות ונגלית אלינו בתור מציאות עולמית כללית. לישראל יש כשרון רוחני - מוסרי שמעל השכל. חשיבה אמונית שבאה מתוך חיבור פנימי ותחושת אחריות מוסרית כלפי ההוויה כולה כיצור אחד שגם אני חלק ממנו[1], ככל שאדם מתקן את מידותיו ורצונו, ככל שאדם הופך את עצמו ליותר הרמוני בכוחות חייו ומאזן את נפשו, כך הוא יכול לחוש ולחוות שישנה מציאות שלמה ואחדותית שמחיה את העולם ומקדמת אותו לשלמותו.

אדם בעל נפש מסוכסכת ופירודית, אדם ששואף רק להשיג את קליפת החיים החיצונית, שחי את תאוותיו ומאוויי החושים, חווה רק את השטח החיצוני של המציאות ולא יכול להבין מה עומד מאחוריה, ככל שהאדם והאנושות ירצו את טובת החיים, ישאפו אל האחדות והשלום של העולם, יאזנו בין כוחות האנושות הנפש והחברה, כך תלך ותתגלה להם המהות האמיתית של המציאות, הכח האחד שעומד מאחורי הדברים ומחייה את כולם, האלוהות.

החופש של התודעה

החופש הוא הקיום האמיתי של המציאות, החופש האלוקי, הכח האין סופי שעומד מאחורי המציאות, היכולת להתעלות ולהתקדם ללא גבול. הבעיה נמצאת בכך שהאדם חוסם את עצמו בפני החופש האלוקי ומצמצם את אישיותו לפן החלקי והחסר של המציאות. מטרת היהדות היא להביא את החופש השלם לעולם, על ידי כך שתתגלה המהות האלוקית שלו כלפי ההכרה והחושים שלנו.

מה שמאפיין את ההכרות החושיות והפרטיות של האדם הוא תחושת ההכרח והצמצום, העולם שנגלה לענינו הוא עולם שמוגבל באין ספור חוקי טבע, חברה והגיון. ההכרח מקיף את האדם באופן רחב כל כך שהוא כבר לא חש שמדובר בצמצום, כמו אסיר שנולד בבית הסוהר וכלל לא מבין שיש עולם רחב יותר מעבר לחומות. אנחנו נולדים בתוך הכרות החושים שלנו ולכן ברור לנו שחוקי הטבע, שאופי המציאות המצומצמת והחסרה, הם המצב הטוב והרגיל ואין לנו אפילו אופק של שאיפה לשינוי.

ההכרח הגדול ביותר הוא ההכרח שנטבע כל כך בנפש האדם עד שהוא כלל לא מכיר בקיומו. העבדות החמורה ביותר היא לא שיעבוד הגוף, אלא עבדות התודעה, עבד שחור שעובד במטעי הסוכר בארצות הברית לפני 200 שנה כל כך שקוע בתודעת העבדות שהוא כבר לא שואף לשחרור, הצעד הראשון בשחרור שלו היא לספר לו שכל בני האדם שווים, שישנו ערך של חופש, שעליו לשאוף לחופש ולאחריות על חייו, רק לאחר מכן יכולה להתחיל תנועת שחרור ומאבק במשעבדים. האנושות כולה שבוייה בתודעה עבדותית של רשמי החושים וההכרות העולמיות המצומצמות. תודעה של עולם המרוכב מעשרות מליארדי פרטים העומדים לעצמם ללא קשר בין אחד לשני, תודעה השבויה בתחושה שכל מה שיש זה עולם חומרי מפורד בעל כוחות מוגבלים. האדם חווה את המציאות כדבר חומרי מצומצם ואזיקי החומר עוטפים אותו בלי שירגיש בהם.

אדם שחווה את עצמו כישות בעלת חיות פרטית, כהופעה של אטום אנושי בודד שהגיע לעולם, חש את שאיפותיו הפרטיות להצלחה וקיום אישי בתור מרכז חייו. ככל שאדם הולך ונהיה מודע לכך שהחיות שלו היא חלק מחיות אין סופית שמחיה את כל המציאות, הוא מבין שהעובדה שהוא רואה את עצמו כפרט בודד היא אשליה בלבד ובעצם כל החיים הם שיקוף של אלוהות אחת שרק עיני הבשר שלנו מסתירים אותה בעולם חומרי מפורד. הוא מבין שהרשמים וההכרות שלנו את המציאות אינם מדווחים לנו על המציאות עצמה, אלא על הרושם החיצוני והמצומצם שמסוגל להיכנס לתוך הכרתנו האנושית. במודעות כזו האדם מרחיב את רצונותיו ומתחיל לרצות את טובת היקום כולו, הוא לא רואה את קיומו כפרט בודד אלא כחלק מקיומה של ישות עולמית רחבה שחיה כולה מאותה נשמה פנימית גדולה, שחלק קטן ממנה נכנס לתוך גופו ואישיותו. האצבע רוצה בטובת הגוף וכואבת את חוליי הראש או הרגל, הכל קיים כהופעה אורגנית אחת בעלת קיום אחדותי שיונק מאותו מקור.

מטרת האמונה באלוהים היא להבין שניתן להפוך את החיים לדבר שלם, הרמוני ואחדותי, להופיע בעולם חברה אנושית שחווה את עצמה כישות אחת גדולה, להפוך את הקשר בין האנושות, בעלי החיים, הצמחים והדומם למשהו אורגני אחד. להופיע במציאות כוחות חיים כאלו שמעבר לחוקי החומר ומעבר למצב הרגיל של החיים המצומצמים שיש לנו כעת. אמונה היא מהלך עולמי עצום שנועד לקדם את המציאות לשלמות בלתי נכלית, לתחיית מתים, למוסר שבו האדם חווה את החברה, בעלי החיים והצומח כחלק ממנו וחש אחד עם היקום. האמונה היא מהלך שנועד להביא את החיים לשלמותם, אבל לא לשלמות הקטנה שאנו קוראים לה שלמות, אלא לשלמות אדירה כל כך שההכרה האנושית כלל לא יכולה לתאר לעצמה עד להיכן הדברים יכולה להגיע מרוב שהם גדולים ובלתי נתפסים.

ההגבלה המרכזית שעומדת בפני האמונה היא מגבלת התודעה, תודעת האדם חסומה ושבוייה בהכרות המציאות המוגבלת, האנושות כלל לא מסוגלת לתאר לעצמה לאיזו שלמות עליה לשאוף, האנושות אזוקה בחיי החומר וההגבלות המורגלות שלה ואין לה אופק שאיפות המתאים לאותה שלמות שהיא עשויה להגיע אליה. לכן הצעד הראשון בהבאת האנושות והמציאות לשלמותה זה שחרור התודעה, פתיחת מגבלות ההכרה של האנושות ובניית אופק תודעה חדש וגדול יותר לחיים. זהו החופש.

שחרור הרצון

החופש איננו שחרור האדם לעשות את רצונו, אלא שחרור הרצון לרצות. הדבר המגביל ביותר את החיים הוא הגבלת הרצון. מרכז האדם זה הרצון שלו, שמוביל את החיים ומגדיר לאדם להיכן הוא צועד, הרצון שלנו מוגבל באין ספור הבניות תרבותיות, פסיכולוגיות וחברתיות, שגורמות לנו לרצות את עצמנו באופן מפורד משאר המציאות ולרצות את המציאות בפן החלקי והחסר שלה, האדם הנורמאלי לא שואף בכלל לקום בוקר אחד, לקפוץ מן החלון ולרחף באוויר, זה עניין שמעבר לאופק השאיפות שלו. באותה מידה האדם לא שואף באמת בעומק בעירת חייו לכך שהמציאות תתאחד או שהאנושות תגיע לכך שהיא תהיה ישות הרמונית שדואגת זה לזה.

העובדה שהרצון שלנו מצומצם הופכת את החברה שלנו לחברה מצומצמת, לא ניתן להביא את האדם ואת החברה לשלמות גדולה יותר לפני שבונים בה תודעה ורצון גדולים יותר. עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה ולקח לתנועה הציונית עשרות שנים של כתיבת מאמרים, קונגרסים ועיתונים כדי לשכנע את היהודים רק בעצם הרצון לעלות לארץ ולהקים מדינה, הרבה לפני שהתחילו הנסיונות המעשיים לעשות זאת היה צורך בבניית הרצון הלאומי לכך, רק השואה גרמה בסופו של דבר לעם ישראל להשתכנע בנחיצות העניין. לאחר שנבנה באופן חזק הרצון הלאומי למדינה שאר הפעולות של ההקמה והמלחמה על הארץ היו רק תוצאה טבעית והמשך "שולי" של אותו רצון לקוממיות לאומית.

תפקיד האמונה היא לשחרר את האדם, לא שחרור פיזי אלא שחרור התודעה, לתת דרור לשאיפות העמוקות של הנפש האנושית לחזור לכור מחצבתה, לתת חופש ליכולת של האדם לרצות בטוב ולחוש חלק מעולם רחב ועוצמתי הרבה יותר ממה שהכרות החושים הרגילות נותנות לנו. רק חברה שתבנה בתוכה שאיפה לשלמות אדירה, רצון עז להפיכת החיים למשהו הרמוני ושלם, תוכל להתקדם לעבר השלמות הזו. השאיפה היא הדבר המרכזי ביותר שיש לכונן בחיי האדם כדי להפוך את הדברים למציאות.

להיות עם חופשי בארצנו

בחיי הגלות שכחה הדת מהות קיומה, נשמת האמונה הלכה ונשחקה כתוצאה מחיי דת פרטיים ללא לאום וללא ציבור, מה שנשאר זו קליפת הדת בדמות הקפדה על הלכות ודקדוקי חומרות רבים, אבל נשמת הדת, השאיפה והחזון הנשמתי המלא שלה, הלכו ונשכחו. כתוצאה מכך חלק גדול מן החברה היהודית מרד באותם דקדוקי הלכה ועזב את הדת לחלוטין. האומה נותרה בחיי החומר היבשים שלה, עניה סוערה לא נוחמה, מערכת לאומית ריקה ועזובה שעוסקת בהישרדות יום יומית, בפיתוח עוד טכנולוגיה וניצחון עוד מלחמה, אבל חסרת שאיפה, חסרת ברק של חיים וחזון.

הדבר החסר ביותר לעם ישראל הוא החופש, לא החופש מאוייבים או מחוקי דת מגבילים, אלא החופש מתודעה המצומצמת שנקלענו אליה. האומה שבוייה במערכת שאיפות קטנה לקיום חומרי והשגים לאומיים חלקיים ושוכחת את עומק שאיפות חייה. תפקיד האמונה ליצור בעם ישראל בסיס תודעתי אחר, פסיכולוגיה חברתית שמעמידה במרכז הוויתה את השאיפה לאחד את המציאות, להקים אומה שכל רצונה הוא להביא את הטוב והשלמות לעולם, תודעה שמבינה שישנה אפשרות לשנות את חוקי החיים, ליצור מצב שלם והרמוני, לרצות את הטוב והשלם, לפרוץ את חוקי האגו והחלקיות ולהפוך את עצמנו לממלכת כהנים, למקום שבו ישנה קדושה, למקום שבו ההרמוניה האלוקית חודרת לתוך המציאות להיות יותר מוסרית, יותר אחדותית, יותר שואפת אל הטוב.

המהלך הגדול הזה מתחיל בפרט הבודד, כל אדם שבוי באופן טבעי בתוך רצונותיו הפרטיים,התודעה הפרטית מניחה באופן סמוי שכל מה שיש לאדם זה הכרות חושיו וכוחותיו הקטנים. תפקיד האמונה הוא לשחרר את תודעת האדם להכיר שכל המציאות שהוא רואה היא רק הופעה חלקית של הוויה אלוקית גדולה וחופשית, תודעה שחייו אינם הדבר הקטן והפרטי שהוא חווה אלא חלק מחיים כלליים יותר שמתרחשים בכל המציאות. התודעה האמונית מבקשת מן האדם לרצות את טובת היקום כולו ולהכיר שהרצון שלו לשלמות פרטית הוא חלק מרצון המציאות כולה לשלמות אלוקית אדירה.

החופש הוא הקיום האמיתי של המציאות, העולם מלא חופש, מלא תנועה, החופש הקטן של שחרור היצרים והאגו הפרטי מסתיר מאיתנו את החופש הגדול יותר שקיים במציאות, החופש להתעלות ללא גבול, ללכת ולהשתפר, ללכת ולרומם את כוחות החיים של העולם להרמוניה, אחדות ושלום פנימי שיעצים את כל הכוחות ללא סתירה וללא מאבק בניהם.

אופק הקיום של החברה הוא אופק השאיפות שלה, מטרתו של עם ישראל הוא לבנות לאנושות אופק שאיפות גדול ורחב יותר, לשם כך עלינו להאמין בקיומו של החופש, בקיומה של האפשרות להגיע לשלמות בעולמנו המצומצם וההכרחי. האמונה היא מסר לקיומה האלוקי של שלמות אדירה בתוככי המציאות. מאחורי מסתרי החוקים וההכרח עומדת שלמות אין סופית, חופשית, משוחררת, שעלינו ללכת ולגלות, קודם כל ברצון ולאחר מכן גם במציאות הממשית של חיינו.

להרחבה: המאמר "חירותנו" בתוך מאמרי הראי"ה, עולת ראי"ה ח"ב ענייני פסח.

הכותב הוא ר"ם בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.



[1] תודה לאבי מורי, גלעד שטראוס, על ההגדרה הזו.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר