להאמין למרות הכל

הרבה ויכוחים מפלגים היום את הציבור הדתי. ויכוחים בענייני פוליטיקה, חינוך, מעמד האשה, היחס לשונה ועוד. אבל לפני הכל, עלינו לענות על השאלה, האם אנחנו מאמינים?

משה רט 01/09/13 14:05 כו באלול התשעג

להאמין למרות הכל
shutterstock, צילום: shutterstock

קראתי פעם ספר בשם "המלחמה בסלמנדרות", מאת הסופר הצ'כי קארל צ'אפק. תוך כדי קריאה, הופתעתי לגלות שם ביטוי שמופיע כמשיח לפי תומו: "הוא היה דבוק לסלע בחוזקה, כמו יהודי לאמונתו". המתרגם העיר שזהו פתגם נפוץ בצ'כית, המציין חיבור חזק ועיקש בין שני דברים. מחמאה שכזו מפי הגויים היא דבר נדיר (צפוי יותר היה לשמוע ביטוי בנוסח "דבוק בחוזקה כמו יהודי לכספו"), והיא מתארת היטב את תכונתו הבולטת של עם ישראל - האמונה. ישראל הם "מאמינים בני מאמינים". אבל האם אנו עדיין ראויים למחמאה מעין זו?

האמונה היהודית תמיד היתה שרויה במלחמה כנגד אויביה. סיבות לעזוב אותה היו קיימות בכל תקופה. מי שרצה, יכול היה בקלות להשתכנע מהפאר של עבודת הבעל בבית ראשון; מהתרבות והפילוסופיה ההלניסטית המתייוונת של בית שני; מהטיעונים התיאולוגיים של הכנסיה הנוצרית בימי הביניים; מההיקשים המופתיים של הפילוסופים האריסטוטליים בתור הזהב בספרד; מהמחקרים של ההשכלה והרפורמה בעת החדשה. תמיד היתה איזו דרך חדשה, מבריקה ונוצצת, שניסתה למשוך אליה את היהודים, ולעקור מהם את אמונתם הישנה והמאובקת, ותמיד היו לה ראיות וטיעונים משכנעים למה היא הנכונה. אותם טיעונים היו מגובים על פי רוב גם ברווחים חומריים וחברתיים לא קטנים. למה להישאר בשטייטל הקטנה והעלובה, ולסבול רדיפות והשפלות, כשאפשר להצטרף לאליטות של המתייוונים באתונה, של צמרת הכנסיה ברומא, או של האקדמיה בווינה ופריז?

היו כאלה שהשתכנעו או התפתו, ועזבו את היהדות. לפעמים מדובר היה ברבים מאד. אבל תמיד היו גם אלה שנשארו. היהדות לא נותרה חייבת, ובכל דור ודור קמו לוחמים להגן על האמונה מפני המערערים עליה. וכמו בכל מלחמה, היו נצחונות והיו הפסדים. היו שהתחזקו, והיו שהתייאשו ועזבו. ההיסטוריה של עם ישראל דומה למסע ארוך במדבר, כאשר יריות ופגזים נוחתים על השיירה ללא הרף. רבים נופלים חלל - פיזית או רוחנית - אך השיירה ממשיכה להתקדם הלאה. ואלה ששרדו בסופו של דבר, הם אלה שאמונתם נצרפה באש ובמים, במרתפי העינויים של האינקוויזיציה ועל מדורות האוטו-דה-פה, בשבעה מדורי גיהנום של עינויי גוף ונפש. לא ברור איזה ניסיון קשה יותר, לדבוק באמונה כאשר חרב צמודה לגרונך, או לראות את מיטב חבריך נוטשים אותה ובוחרים בדרכים אחרות. ואף על פי כן היהדות התגברה והמשיכה הלאה, בזכות אלה שלא נכנעו.

והמלחמה נמשכת גם בדורנו, וגם הפעם, נראה לפעמים שמשהו נשבר. שבקלות רבה מדי מוכנים היהודים לוותר על אמונתם. כבר לא נחוצים טיעונים פילוסופיים מחוכמים, או לחצים פיזיים כאלה ואחרים. די בהטלת כמה ספקות בנוסח "ואולי לא?", "מי אמר?", "תוכיח!", כדי לגרום ליהודים מסוימים לנטוש את דרך אבותיהם. צאצאיהם של מקדשי השם באשכנז וספרד, שאף סופה רועשת לא הצליחה לעקור את אמונתם, נופלים כיום לפני רוח הספקנות הקלילה ביותר, שדי בה כדי להעיף את כיפותיהם מעל ראשיהם. כאילו שאם ישנן שאלות וקושיות, או ספקות שאינם ניתנים להכרעה, המסקנה המתבקשת היא לנטוש את הכל. אבל ספקות ושאלות תמיד היו; מה שהשתנה הוא תחושת חוסר האונים של האדם מולם. האמונה דורשת מאמץ, סיכון והקרבה, את היכולת לעמוד מול הספק, ולהשיב ל"אולי לא?", ב"דווקא כן!". האם אנחנו עדיין מסוגלים לעשות זאת?

הרבה ויכוחים מפלגים היום את הציבור הדתי. ויכוחים בענייני פוליטיקה, חינוך, מעמד האשה, היחס לשונה ועוד. אבל לפני הכל, עלינו לענות על השאלה, האם אנחנו מאמינים. האם בבסיס חיינו נמצאת האמונה במציאות ה', בתורה מן השמיים ובשכר ועונש, או שהחלפנו אותה בכל מיני הגדרות מתחכמות ומתחמקות ("מה זה ה'? מה זה תורה? מה זה שמיים?" וכו'). האם אנו בוחרים להמשיך במסע היהודי, או לנטוש ולחמוק לצידי הדרך? ואין כמו ימי התשובה והדין, לעמוד בהם מול עצמנו, ולתת לעצמנו תשובה ודין וחשבון על השאלה הגורלית הזו.

לאתר של משה רט

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר