"אין שלם מלב שבור" כך אמר הרבי מקוצק זיע"א.
גם רבי נחמן מברסלב מדבר הרבה על הלב השבור או על ה"לב הנשבר" ומעלתו. האמת, זה נשמע בשמיעה מרפרפת כמו חיזוק לבעלי הייסורים ולא יותר. כמו כפית סוכר מתחת ללשון. נחמה למי שנמצא במצבי ביש שכולנו נקלעים אליהם בתקופה כזאת או אחרת לאורך החיים. והלא יש בזה נחמה גדולה. אפשר היה להשתמש באמרה הזו כחיזוק לאלמנה באבלה, ליתום בבדידותו, לעני בתחבולותיו האינסופיות לשרוד, לנעזבת ולנעלבת באשר הן, ולנבגדים והעלובים בכל אתר ואתר.
כאילו רצינו לומר: "תתחזקי אחות קטנה, הכל עובר, והייסורים מקרבים אל הקדוש ברוך הוא". וזה נכון. הלב השבור, נותן את הזכות הבלתי פופולרית לגעת לרגע בשלמות מהצד ההפוך שלה, מתוך החיסרון. מתוך האין מתגלה היש. הישות. אבל יש כאן רובד נוסף. מעבר לחיזוק הנפלא. בתוך האמרה: "אין שלם מלב שבור", יושב רעיון מהפכני שאם נאמץ אותו, נצטרך לשנות בעקבותיו את כל ראיית עולמנו. גם תפישת המושג "עבודת השם" תשתנה אם נטה אוזננו וליבנו אל הלב השבור-השלם.
אני הולכת עם הדיבור הזה שנים ארוכות. אני לומדת אותו שוב ושוב. משננת אותו ברגעי שבר. אבל אם להודות על האמת, אני לא תלמיד חכם. רוב התורות עוברות לי מעל הראש. רעיונות אדירים וחכמה נובעת מרשימים אותי, אבל ההנאה שלי מהם היא כמו הנאה מבושם. הנשמה מתבשמת ולא יותר, היא מקבלת כוח להתמודד מול קשיי הדרך עוד יום נוסף, בלי ממש להבין.
לעתיד לבוא, פעם, פעם בסוף הזמן שלי, יפקחו העיניים ואבין מה שלמדתי. אבל הרעיונות של הצדיקים הם כמו זרעים. אני הולכת איתם שנים והם נובטים בי. "אין שלם מלב שבור".
את זה הלב שלי מקבל. הנשמה שלי מסכימה עם זה. אפילו בלי להבין. אני מתענגת על הרשות שניתנה לי להתייחס בחמלה ובכבוד אל השבר שלי. אל כל מה שלא שלם בי. אני זקוקה מאוד למישהו שיזכיר לי את יופיי כשאני שבורה. כי אם אין שלם מלב שבור, אז הכל הפוך. הכל הפוך. החיפוש שלי אחרי השלמות צריך לקבל תפנית בעלילה. כל כך הרבה פעמים אני נתקלת בטוענים ובעיקר בטוענות לכתר השלמות. הם בכל מקום.
יפים ויפות. עשירים ועשירות. חשובים וחשובות. מצליחים ומצליחות. קיומם הוא כמו תוכחה אל מול חיי שלי. הנה, תראי, אומרים לי המצליחנים בחיוכיהם לבני השיניים, ככה עושים את זה. ככה חיים. הם מחצינים ומייח"צנים, טורדים את שלוותי ומפרים פעם אחר פעם את האיזון שלי.
ומובן שגם כלפי עצמי יש לי דרישות גבוהות. לשאוף אל השלמות. להצליח. להרוויח. לרדוף ולהשיג. לצלם ולמסגר תמונות של רגעי שלמות כאלה. פסגות של הצלחה. פיסות של נחת. רגעים של תהילה. האם אלה באמת הרגעים החשובים של החיים? האם יש בהם באמת שלמות? האם לשם כך נבראנו? לשאוף אל השלמות בדרך ישירה כל כך? אמביציונית כל כך? לא יודעת.
אני יכולה להעיד שברגעים של גדולה ושל גדלות, התרגשתי בעיקר מעצמי. למרות שאמרתי תודה אלף פעם, רגעי ההצלחה שלנו הם הרבה פעמים הצגת יחיד שבה אנחנו השחקן הראשי והיחיד. לעומת זאת, רגעי השבר, לא הם ולא שכרם, הם רגעים של שפלות וענווה. הם מביאים איתם תובנות וחוזקות שלא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. הבנה עמוקה של הגודל האמתי שלי. של תלישות קיומי הארעי. של הגיחוך שבאשליית השליטה שלי. ברגעי השבר, השם יתברך שחקן ראשי וההצגה היא שלו כי עובדה, הלב שלי שבור. אם זאת היתה ההצגה שלי, לא הייתי שוברת לי את הלב. אבל העולם הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא, ואני מתארחת בו. פעם למעלה, פעם למטה. אל נורא עלילה.
מה שובר את הלב? דוד המלך כותב שהלב נשבר מביזיונות. דוד המלך אומר: "חרפה שברה ליבי ואנושה ואקווה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי". החרפה היא השוברת את הלב. הביזיון. הפער בין איך שחלמתי את החיים, לבין איך שהם מתרחשים הלכה למעשה. בין הרצוי לבין מצוי. בין מה שאני חושבת שהיה ראוי שיקרה, לבין מה שהשם יתברך תכנן בעבורי. הפער הזה, שובר את הלב. עד כדי כך, שהוא עלול לגרום לנו להיות חולות. הוא עלול לגרום לנו לשנוא את עצמנו ואת החיים שלנו. הוא עלול לגרום לנו להסתכל בבוז על כל מה שיש לנו. במצבים כאלה, כשהפער כואב לי, הקירות של הבית שלי נראים שחורים משחור, הילדים שלי נראים חוצפנים וחסרי כבוד, האישה שבמראה לא מוצאת חן בעיני בכלל, ובעלה, כלומר בעלי, גם הוא לא מציאה גדולה. אני מרגישה מרירות מול העובדה שבאופן כללי, לא לזה התכוונתי כשתכננתי. "חרפה שברה ליבי ואנושה".
הפער הזה יכול לגרום לנו לרצות לברוח. "ואקווה לנוד ואין" הפער הזה יכול לגרום לנו לחפש נחמה ולא למצוא אותה בשום מקום. "ולמנחמים ולא מצאתי". הפער הזה שובר לב. הפער הזה מגלם בתוכו את כל מה ששובר אותנו. את כל מה שלא הצלחנו לרתום לשרת אותנו בדרך אל השלמות. ושם, בשבר, בביזיון, עיקר התשובה. רבי נחמן מברסלב כותב בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן:
"כי עיקר התשובה הוא: ישמע בזיונו ידום וישתוק".
עיקר התשובה היא לשתוק לביזיון. לא רק לשתוק בפה, אלא גם לידום בלב. מי שמצליחה לשתוק ברגע של ביזיון, ממליכה על עצמו את הקדוש ברוך הוא ברגע אמת בשידור חי. וזה שורף. לשתוק לביזיון זה להניח לפער בין הרצוי למצוי. לחבק את שברון הלב ולא לטאטא אותו מתחת לאיזה שטיח יקר. זה להגיד להשם יתברך "אתה המלך. ככה רצית? ככה יהיה. אני רוצה אחרת, רוצה כל כך אחרת עד שנשבר לי הלב ממה שאתה רוצה בשבילי. אבל אני שותקת. ממליכה אותך". ואין שלם מלב שבור.
ואם אין שלם מהשבר, אז ראוי שאסתכל על העולם אחרת.
ראשית כל, החוצה. ראוי שלא אתרגש מכל שלמות חיצונית שנקרת בדרכי. ראוי שאראה יופי דווקא במקומות בהם מתנהל מאבק. שאדע שדווקא איפה ששבור, יכול להיות קבור היהלום היקר ביותר. ראוי שלא אאמין כל כך למראה עיניי המתעתע המשדר לי שלמות בכל פינה שאיננה שלי.
וגם פנימה, בתוכי, ראוי שאתן כבוד גם למה שלא שלם בי. למקומות החסרים והמתגעגעים. למקומות המדממים יותר שבנפש, הפחות פוטוגניים. כי דווקא מהמקומות השבורים שבי, יצמח השלם שבי והשלום שבי. קל כל כך לחטוא בשנאה עצמית כנגד חוסר השלמות שלנו. חבל כל כך. כי דווקא בקבלה של היותנו שברים שבורים ובלתי מושלמים, נמצא המפתח אל השלם.
אני מוצאת את עצמי נלחמת הרבה בעצמי לעצום עיניים. להסתכל פנימה. לאהוב את הדרך ולא את המטרה. לקבל את היותי בהתהוות מתמדת. את היותי במצב של "אנא זמין למהווי", אני עתיד להיות. אני עוד לא, אבל אני בדרך. ולכן כבר עכשיו אני למעשה כבר שם. ייקח זמן, אבל אני רובי כבר שם. מחכה לגלות את האינסופיות שיש במעשיי הגשמיים והשבריריים. הייתי שמה על עצמי שלט "סכנה כאן בונים" ומקשטת אותו בפרחים רק כדי שיזכיר לי. שלא אשכח. שאין שלם מלב שבור. שאין יפה מהגעגוע. ושאין שום יאוש בעולם כלל.
הטור מתוך "אשת" מגזין חודשי לנשים. למנויות: 0504.770.268