חורבן מול צליבה, בית מול אדם

"בית הוא דבר גדול יותר מאדם. הוא חזק, יציב ומאריך ימים בלי להשתנות. הוא מאחד את מי שבתוכו, ומעניק לו מיציבותו ומכוחו. אנחנו מתגעגעים לבית ששורד, הם מתגעגעים לאדם שמת"

משה רט
ט באב התשעד
,
05 באוגוסט, 2014 16:41
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

במיצג האור-קולי "מעלית הזמן" בירושלים, יש קטע בו חייל רומאי מלגלג על יהודי ונוצרי בירושלים הכבושה: "זה בוכה על איזה בית ששרפנו להם, וזה בוכה על איזה איש שצלבנו להם". באופן אירוני, הרומאי כבר מזמן לא כאן, בעוד היהודי והנוצרי שורדים ומשגשגים בניגוד לכל הציפיות. בשתי הדתות הללו הפך האובדן לאירוע מכונן, שבמקום להרוס אותן, נתן להן כוחות ותמריץ להתקדם הלאה. אבל חשוב לשים לב להבדל בין שני האירועים, כפי שניסח אותו הרומאי, כדי להבין את המאבק שמתחולל עד היום בין היהודי לנוצרי וליורשיו.

היהודי מתאבל על חורבן הבית. בית הוא דבר גדול יותר מאדם. הוא חזק, יציב ומאריך ימים בלי להשתנות. בית הוא מסגרת עם קירות ברורים, המבדילה בין מה שבתוכה למה שמחוצה לה. הוא מאחד את מי שבתוכו, אם זו משפחה, חברה או קהילת מתפללים, ומעניק לה מיציבותו ומכוחו. דורות רבים ואנשים שונים מתאחדים ביניהם בזכות המגורים בבית משותף, כאשר כל אחד משאיר בו את חותמו עבור הבאים אחריו, וסופג את רשמיהם של אלה שהיו לפניו. מבנה חומרי, עשוי מעצים ואבנים, יכול להיות הבסיס סביבו מתגבשות משפחות, קהילות ועמים. עם ישראל הוא משפחה אחת גדולה, הן מבחינה גיניאולוגית והן מבחינה אידיאית, וכל משפחה צריכה בית. חורבן בית המקדש הוא אסון גדול יותר מרציחות, פוגרומים ומעשי טבח למיניהם, שכן הללו פוגעים בחלקים מהעם, ואילו החורבן ערער את התשתית והמסגרת לעצם קיומו של העם. רק בחסדי ה' ובכוח הסגולה המיוחדת שבנו, הצליחה היהדות לשרוד אלפי שנות קיום ללא בית.

הנוצרי, לעומת זאת, מתאבל על מותו של אדם. אדם פרטי, בודד, ללא משפחה וילדים. אדם שמרד נגד קהילתו ועמו, וחשב ליצור בכוחות עצמו דרך חדשה וטובה יותר משלהם. בבסיס היהדות עומדת משפחה, עם אבות, אמהות וילדים; בבסיס הנצרות עומד רווק תלוש ותימהוני. רעיונותיה של היהדות נטועים באדמה כיתדותיו של אוהל וכיסודותיו של בית; אלה של הנצרות פורחים באוויר, כאותו האיש על הצלב. היהדות מקדשת את המשפחה, הציבור והעם, ואילו הנצרות קושרת כתרים ל"קדושים" המבודדים את עצמם מכל אלה. אם חורבן הבית מסמל את אובדן היציבות והאחדות, הצליבה מסמלת את אובדנו של האינדיבידואליזם התלוש.

התרבות החילונית הליברלית צמחה מתוך הנצרות, ושאבה מרוחה את עקרונות האינדיבידואליזם והחופש האישי, להם היא מעניקה עדיפות על פני ערכי המשפחה והקהילה היהודיים. לא במקרה התפורר מושג המשפחה בעולם המערבי, וגם המסגרות הלאומיות הולכות ונשחקות במהירות. האדם הפרטי הוא הקדוש, הוא הנמצא במרכז, וכל מסגרת בה הוא הופך חלק ממשהו גדול יותר, נתפסת ככופה ומדכאת. הנצרות ויורשיה החילוניים ממשיכים להחריב את הבית, מבלי לשים לב שבכך הם חורצים את גורל עצמם לצליבה ולאיבוד עצמי לדעת. ללא בית ומשפחה, יפול המורד האינדיבידואליסט הגאה בפני מבקשי נפשו - הרומאים או המוסלמים.

רוחות כאלה חודרות גם לתוך ביתה של היהדות. האדם הבודד הופך להיות הערך החשוב ביותר. קל יותר להזדהות עם סיפורי ההרג והטבח הקשורים לחורבן, מאשר עם האובדן של החורבן עצמו. ימי זיכרון למיניהם כבר לא מדגישים את ההיבט הלאומי, אלא את "הילדים" הפרטיים שמתו, כביכול לחינם. גם אצלנו משפחות מתפרקות ולאומיות נשחקת בשם זכויות הפרט. וגם אצלנו, כמו באירופה, אורבים אויבינו מחוץ לבית, מחכים שנפורר את קירותיו מבפנים כדי להתנפל עלינו. השוטים שהורסים קירות ומסגרות בשם החופש, אינם מבינים שבכך הם מסירים את ההגנות השומרות על קיומם.

בתשעה באב נזכור, בין יתר הדברים, את חשיבותו של הבית, של היציבות וההמשכיות שהוא מבטא, את האופן בו הוא מחבר אותנו והופך אותנו לחלק ממשהו גדול יותר. הבחירה היא בידינו - הבית או הצלב.

לאתר של משה רט www.mysterium.co.il

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עמית סגל, תעמולן? צילום: פלאש 90

עמית סגל קבע: אלו האשמים במצב הביטחוני

קרא עוד