השעה הייתה אחת אחר חצות כשמפתח החל להסתובב בחור המנעול. הוא כבר הספיק להירדם על הספה כשחריקת הדלת הקפיצה אותו ממקומו. "מה לכל הרוחות הוא חושב לעצמו, הילד הזה?!", הציפו אותו גלי הזעם, "כבר שעתיים חלפו מאז שעת החזרה שקבענו. הוא עוד לא בן 13 ופשוט מ-צ-פ-צ-ף עלינו!".
הוא ציפה למבט נבוך ומתנצל על פניו של הנער בהיר השיער שצעד פנימה אל הסלון אבל במקום זאת נתקל בחיוך מטופש, מבט מזוגג והילוך מתנדנד. תוך שנייה הוא הבין הכול כשריח חזק של וודקה זולה הציף את נחיריו... הילד שתה!
איך קרה שסם שנועד למבוגרים בלבד הפך לשעשוע נפוץ אצל בני כיתות ח' ולפעמים אפילו ו'? מה גורם לכך שמסיבות פורים או סתם מפגשי נוער לאורך השנה, הפכו לחגיגות כלליות של שתייה ואלכוהול?
לשאלות הנוקבות שמטריפות את דעתם של הורים רבים יש כמה תשובות: ראשית, המוסכמה החברתית השתנתה. היום אתה כבר לא צריך זכות בחירה לכנסת כדי שתוכל להקפיץ טקילות. אלכוהול הולך ונעשה נפוץ גם בגיל שהבעיה המרכזית המטרידה אותך אינה אוברדראפט אלא חצ'קונים. החוק אומנם אוסר למכור משקאות אלכוהוליים ללקוחות מתחת גיל 18, אבל במקומות רבים לא מקפידים על כך, ובכל מקרה – בדרך כלל לא מסובך לבקש מחבר בוגר שיקנה עבורך.
שנית, יש לא מעט גורמים המדרבנים את תעשיית השתייה: למשל, מערכת שיווקית משוכללת המשדלת כל הזמן להצטרף לחוויית השתייה (בין השאר: הכרזה על מסיבות עם 'אלכוהול חינם', דוכני מכירה ניידים זמינים באירועים ציבוריים ועוד).
למשל, ההתרגלות מגיל צעיר לאטרקציות וריגושים מיוחדים: הפעוט חוגג שנתיים? ההורים מזמינים ליצן שיבדר את הילדים. הגענו ליום הולדת שש? די-ג'יי יגיע ויקפיץ את האורחים. ועוד לא אמרנו מילה על הפקות הענק שאפשר לפגוש בבר/ת מצווה. כשכל זה הופך לנורמה – "סתם אירוע" ייחשב משעמם ועלוב, ולא תהיה ברירה אלא לתדלק אותו בחומרי-עזר עוצמתיים שיכניסו בקהל המיובש קצת אנרגיות.
ואחרון ולא חביב - הלחץ החברתי. ל"עולם המבוגרים" יש כל מיני סמלים, ואלכוהול ושתיה הם מן הבולטים בהם. חבורת מתבגרים שיושבת יחד מפתחת בקלות דינמיקה שלילית של להתנהג "כמו גבר" ו"להיות מגניב" שמתבטאים לא פעם גם בהתנהגויות סיכוניות. במצב כזה ההחלטה האם לעשן/לנרגל/לשתות כבר לא תלויה בטעם האישי אלא ברצון להשתייך לחברה ולהרגיש "בפנים".
כאן בדיוק מגיע תפקידם הקריטי של ההורים בפרט ושל החברה בכלל. הילדים צמאים לאלטרנטיבה שפויה ונכונה יותר, וחג פורים הוא הזדמנות מצוינת עבורנו להציף את הנושא, ולהעביר להם מסר ברור: "פאן" אפשר לייצר בדרכים מלאכותיות. שמחה אמיתית, לעומת זאת, לעולם לא נולדת ככה.
נכון, כמה כוסיות משקה חריף יכולות להיות קיצור דרך להרגיש משוחרר וזורם לזמן מה. אבל הן לעולם לא יובילו להרגשה העמוקה שכל נער ונערה כה זקוקים לה – אתה שווה ולחיים שלך יש ערך! "להיות גבר" תלוי דווקא ביכולת "להתגבר" מול לחץ חברתי ולעשות את הדבר הנכון, ולא בלהישטף עם הזרם ולעשות דברים שאחר כך תצטער עליהם.
מנקודת מבט יהודית השתייה תמיד הייתה חלק מן החיים, ואפילו קיבלה מקום של כבוד באירועים משמעותיים וטקסים דתיים כמו קידוש, ברית מילה, חתונה, וכמובן פורים. אבל תמיד נשמר הגבול העדין בין לשתות כדי לפתוח את הלב ולהעצים את השמחה הקיימת, לבין להתמכר לריגוש מלאכותי שיותיר אותך בסופו של דבר מרוקן ויבש, עם ראש כואב ולב שמעדיף לשכוח את השטויות שעשית אתמול אחרי כמה כוסיות מיותרות.
כלל הזהב שניסחו חז"ל קובע ש"אדם ניכר בכיסו (היחס שלו לכסף), כעסו (איך הוא מתנהג בעת כעס ומריבה) ובכוסו (מה עובר עליו ומה יוצא ממנו כשהוא נפגש עם שתיה חריפה)". פורים, בניגוד לדמות הקלילה וההיתולית שלו, הוא דווקא רגע של אמת - "נכנס יין – יצא סוד". מה הסוד שיתגלה לעולם כשאני אעמוד מול כוסית של יין? זאת השאלה הגדולה שכל אחד ואחת מאיתנו יצטרך לתת עליה תשובה.
הכותב הוא מרצה בארגון קהלים ומנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער