"משנכנס אדר מרבין בשמחה" - שמעתי והחלטתי לציית לנאמר. בגדול הרעיון של להרבות לא זר לי. שנים רבות אני מרבה. בעיקר בתחום המשקל האישי שלי שהשליש את עצמו. בכלל, מטבעי אני בן אדם די לארג'. ולא רק במידת החצאית. אם לצעוק אז בגדול, אם להתרגז אז בכל הכוח. באמת שאין לי הקטנות ראש.
אז אם צריך להרבות, ושמחה כבר תגיע מעצמה- אדרבא!
כשהילדים שלי שמעו על ההחלטה, לא היו מאושרים מהם. בסך הכל זו בדיוק הגישה שלהם לאורך כל השנה- להרבות לי דברים על מנת לשמח!
אם אפשר כביסה אז בשפע! ריבוי כלים מביא שפע! נעליים זרוקות בסלון - כל המרבה משובח, ומי אמר שאת העטיפות צריכים לזרוק בפח!
בקיצור, כמו שאומרים: ילדים מאושרים – אמא סחוטה.
בשבוע שלפני החג לקחתי את מצוות החודש לשלב הבא והתחלתי להרבות בפועל. קודם כל, הרחבתי את רשימת מקבלי משלוחי המנות לחג. שנים שאני משכנעת את בעלי לתת משלוח מנות גם לשכנים היקרים שגרים בדלת ממול, אלה ששמים את סלסלת הבצלים שלהם ליד הדלת שלי. מה, לא מגיע להם לטעום מהמאפים שלי?! בסך הכל אני באמת מנסה להכיל את הבצלים שלהם כל השנה, אז מה יקרה אם הם יעכלו את המאפים שלי פעם בשנה?
ואם זה מביא שמחה- מה צריך יותר מזה!
הדבר השני שהחלטתי להרבות בו - זו הסעודה של החג. שפע שפע שפע זה שם המשחק! הזמנתי את גיסתי, את חמותי, את אחותי ואת חמותו של בעלי, שהיא גם אמי. האחרונה לא ממש התלהבה מההזמנה ברגע האחרון, אבל הסברתי לה שמדובר במפגש מרובה משתתפים למען מטרה חשובה- השמחה שלי. המוזמנת לא נשמעה מתלהבת במיוחד היות והיא מכירה אותי כל חיי, והקטע של שמחה אצלי זה לא דבר שבא בגנים. הבטחתי שאם היא תגיע בפורים - אני אתחשב בה ובביתה המסודר, ולא אגיע לפסח עם חבורת המשחיתים שלי. להפתעתי זה עבד.
השלב השני בתוכניתי לקראת סעודת החג היה לשלוח את בעלי לסופר עם בקשה לקנות הכל מהכל ולא לעצור באדום. מה שהוא רואה- לשים בעגלה. את הקושיות על למה וכמה – לשמור לפסח. עצם הבקשה היתה מאוד קשה לבעלי, וזאת מהסיבה הפשוטה שהוא גבר. כל דבר שנכנס לעגלה זיכה אותי בשיחת טלפון לבירורים על גודל המוצר, איכות המוצר והדבר הכי חשוב- עלות המוצר. לאחר שעברתי את החוויה המעצימה הזאת, אמרתי לעצמי שאין מצב שהשמחה לא באה אליי! עם כל המאמצים שאני עושה למענה- חסר לה לא להגיע!
השלב השלישי והאחרון בו החלטתי להשקיע למען ריבוי השמחה היה תחפושות. אני לא מגדירה את עצמי כתחרותית, אבל כן חשוב לי שילדיי יתחפשו למשהו מקורי, תפור טוב עבודת יד, והכי חשוב -מספיק נוצץ כדי להוציא את העיניים לכל השכנות. כמו שאומרים, למען זיכוי הרבים. השנה החלטתי לקחת את הנושא צעד אחד קדימה, ובנוסף לכל גם לשזור פנינים קטנות בגדלים שונים על שמלת הכלה של בתי בת ה- 5. שיהיה לה על מה למרוח את השוקולד בגאווה. הילדה התלהבה מהרעיון ואני הרגשתי מעודדת מהשמחה שאוטוטו באה אליי במלוא הכוח.
בערב החג, אחרי קריאת המגילה ואחרי קריעת הצורה עם הבישולים לקראת הסעודה, עם האריזות של אינספור משלוחי המנות, ועם התיקונים האחרונים של התחפושות שכבר הספיקו להיפרם, ישבתי לי על הספה וחיכיתי שהיא תגיע- השמחה. הרביתי כל כך הרבה. לא הקטנתי ראש בשום דבר. מה זה פתאום היא מתמהמהת? ניגשתי לחלון והסתכלתי החוצה. במרפסת של השכנים דלק האור וצחוק צלול של ילדים התנשא באוויר. ראיתי את שכנתי לאה יושבת לה על הכיסא מוקפת בילדים שעוזרים לה באריזת משלוחי המנות וכולם צוחקים תוך כדי. שכנתי לאה? העצלנית הזאת שנזכרה שיש חג רק יום לפני, שתמיד שמה על ילדיה תחפושות מהגמ"ח של השכונה, זאת שמביאה למשלוחי מנות קופסת טונה ולחמניה - היא יושבת לה שם שמחה וצוחקת?
מה נסגר עם השמחה הזאת? היא לא יודעת למי להגיע?
בשנה הבאה אני כבר אראה לשמחה הזאת! לא מרבה ולא קורעת לעצמי את הצורה. גם לי מגיע לצחוק בערב החג!
חג שמח