טרומפלדור פינת אסתר המלכה

תענית אסתר לא זכתה לפופולאריות בלוח השנה, שלא בצדק. קרבתה המיוחדת ל"יום תל-חי", החל בי"א באדר, יכולה להאיר אותה באור חדש ורלוונטי מתמיד

ליאורה כהן 05/03/12 13:20 יא באדר התשעב

PD-US ויקפדיה העברית, צילום: PD-US ויקפדיה העברית
PD-US ויקפדיה העברית, צילום: PD-US ויקפדיה העברית

מבין ימי הצום הפזורים במעגל השנה היהודי, תענית אסתר נתפסת כצום שולי וחסר חשיבות, הנועד להנציח את שלושת ימי הצום של אסתר המלכה לפני שנכנסה למלך אחשוורוש מבלי שתקרא אליו:

"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי:
לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי
וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן
וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי
וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר"
(אסתר ד, טו-יז)

על פי החישוב המסורתי התקיים הצום המקורי בימי הפסח, כך שהקדמתו ליום שלפני פורים מחדד בנו עוד יותר את התחושה שזהו צום מוזר ותמוה. עם זאת, סמיכות היסטורית מעניינת יכולה להאיר בפנינו הקשר חדש לגמרי של הצום. השבוע ביום שני תציין מדינת ישראל את "יום תל-חי" - יום י"א באדר שבו נערך קרב הגבורה המיתולוגי ובו הוטמע במורשת ישראל המשפט האלמותי "טוב למות בעד ארצנו".

דומה כי אין משפט קולע מזה לתאר את מהותה של תענית אסתר. אסתר ניצבה בפני פרשת דרכים: על הכף היתה מוטלת הגזירה הנוראית להשמדת העם היהודי כולו, והיתה לפניה האפשרות לבצע משימת התאבדות עבור סיכוי - סיכוי קטן - שמשהו ישתנה. זהו רגע כמעט עוצר נשימה בכובד המשמעות שלו. האם היא תסכים לצעוד אל מותה? האם היא תבחר להקריב עצמה למען שאר בני עמה?

מרדכי מכיר בלבטיה ומגיב להם בדברים נוקבים וקשים:

"אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים!
כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר
וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ
וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"
(אסתר ד, יג-יד)

אסתר עומדת בצומת היסטורית - וההיסטוריה תתקדם גם בלעדיה. תפקידה מאפשר לה להיות חלק מכריע בהיסטוריה, אך בידיה ההכרעה אם אכן להטות את הכף - גם במחיר הכבד ביותר. אף אחד לא מכריח אותה; אף אחד לא יאשים אותה אם היא תבחר אחרת; ההיסטוריה לעולם לא תשפוט את מי שבחר בחיים על פני המוות. השאלה האמיתית היא אם הדבר שהיא מאמינה בו הוא מספיק חשוב בעיניה - עד כדי כך שהיא מוכנה למות בשבילו.

הרעיון הזה ממשיך ומהדהד בדבריו של טרומפלדור גם ממרחק של כמעט מאה שנה. העם היהודי זעק זעקות רבות כשגזירות ואסונות ניתכו על ראשו. אך נדמה לי שהתהיה כלפי שמיא היא שאלה פחות חשובה מזו הפנימית, הנוקבת.

טוב למות בעד ארצנו? האם אנחנו מוכנים להיאחז בציפורניים, ואולי אף פחות מכך? זו אינה רק שאלה אידיאולוגית; השאלה האמיתית היא שאלה של רוח, של אמונה בצדקת הדרך. יש משהו בתחושת ה'פראייר' שמחלחל. משהו באווירה העולמית היום נוטל מכל דבר את הניצוץ, ואנו נותרים פעמים רבות בתחושה שאין משהו שהוא באמת חשוב, משהו שבאמת שווה ללכת בשבילו עד הסוף. גם ערכים נשגבים כמו העם, המדינה, החברה, חיי השליחות - טעמם כמו נפגם.

רק לפני שנה כאבנו את המוות הפאסיבי והמזעזע של בני משפחת פוגל מאיתמר, דבר שאולי מגביר את הרגשות הללו. אם זה המחיר, אז למה להיאחז באיתמר? למה להיאחז במשהו? למה להילחם בכלל, על מה שזה לא יהיה? ואולי עייפנו? ואולי נמאס עלינו ההלם המוכר, האבל המוכר והבכי המוכר? אולי הגיע הזמן שנבין שלא זו הדרך ונחפש דרך אחרת?

בדיוק בשביל זה מגיעה תענית אסתר: רגע לפני השמחה הגדולה של פורים, יום של התכנסות וחשבון נפש ערכי. האם יש בחיינו משהו שכדאי להאמין בו? האם השמחה שלנו היא שמחה על חיים חסרי פשר או על חיים מלאי משמעות? האם אנו מאמינים במשהו שהוא מספיק חשוב כדי שנהיה מוכנים, אם נצטרך, לשלם עבורו מחיר?

אני יודעת שעבור רבים המילים הללו צורמות, אך אני מקווה שעוד נמצא פה רוב שעבורם ציונות וערכים זה עדיין אִין. כן, ההתעקשות שלנו לשבת בחבל הארץ המדממת הזאת אינה מובנת מאליה, ובכלל - כל התעקשות על ערך כלשהו דורשת החלטה כנה, אמיצה, להיות מוכנים לעמוד בכל אשר ידרוש.

זו שאלה שרלוונטית לכל תחום בחיינו, וודאי שלקיומנו במדינת ישראל: חילופי שבויים, בריחת המוחות, גיוס לצה"ל, אפילו הבחירה בבן או בת-זוג לחיים; כל אלו דורשים חשיבה אמיתית, נוקבת, על סולם הערכים שלנו.

המקורות היהודיים מלמדים אותנו שארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל זו לא רק ארץ ישראל. חיים של משמעות אמיתית, נצחית, גם הם נקנים במאמצים וייסורים. יש מחיר כבד להתעקשות על דרך, על אמונה ותקווה, ואולי השאלה הקשה ביותר שאנו צריכים לשאול היא האם זהו מחיר שאנו נכונים לשלם.

תענית אסתר איננה צום על העבר, אלא צום על העתיד; צום שטומן בחובו את השאלות הקיומיות ביותר עבורנו. רק עבור דיון כן בשאלות הללו כדאי וראוי לתת מקום לתענית אסתר - הצום הציוני ביותר בשנה.

הכותבת הינה תושבת ירושלים וסטודנטית לחינוך

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר