חדשות כיפה

על גויים יהודים ומה שביניהם

מילוי היעוד של עם ישראל כלפי העמים, מתחיל קודם כל בחינוך שאנו נותנים לילדנו ביחס לאומות העולם. כל עוד הפסוקים במיכה על הגויים העולים להר בית ה´ ישארו רק ב"חומר" לבחינות הבגרות, ובסיפורים ימשיכו דמויות הגויים תמיד להיות מרושעות, השינוי לא יקרה מהר כל-כך

¥§•ªˆ¨ˇ© LOVE © ˇ¨ˆª•§¥-cc-by

¥§•ªˆ¨ˇ© LOVE © ˇ¨ˆª•§¥-cc-byצילום: ¥§•ªˆ¨ˇ© LOVE © ˇ¨ˆª•§¥-cc-by

לאהוב או לשנוא? לחפש קירבה או להעצים את המרחק? לתור אחר נתיבי השפעה והתקשרות או לבצר ולהעמיק את הגבולות המפרידים? יחסי ישראל ואומות העולם הם מערכת מורכבת של יחסים הפוכים הנדמים לא פעם כמבלבלים.
אולם דווקא הסתירה המובנית בתוכם, מחוללת את העמדה המדויקת ביותר של חיבור רחב ואחווה עמוקה מחד, לצד פער אינסופי היוצר מרחק והפרדה, מאידך.

הריקוד הדיאלקטי לצלילי רצוא ושוב התחיל כבר מבראשית. אבינו הראשון, אברהם. אב המון גויים. האיש שאוהלו פתוח בכל עת לכל עובר ושב. שֶרָץ חולה ביום השלישי למילתו, להפציר בשלושה 'ערביים' שיואילו לסור לאוהלו. האיש הזה גם ידע להציב גבולות ברורים ולהגן בתוקף על אמונתו. הוא לא נמנע מלשלח את אחיינו, בשר מבשרו, כשראה שדרכיהם הרוחניות נעות במסלול התנגשות. "הִפָּרֵד נא מעליי. אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". איש החסד האינסופי, שאפילו רשעת סדום לא עמדה בפני תפילתו, ידע גם לעמוד זקוף מן העבר האחד, כשהעולם כולו ניצב מן העבר השני, כשדבר לא מזיז אותו מעמדתו.

התורה ממשיכה, מאות שנים אחר כך, להגדיר בפני העם היוצא ממצרים את יחסיו עם הסובבים אותו. "לא תחיה כל נשמה", "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", תמחה את זכר עמלק". אמירות קשות ונוקבות עד התהום, של מרחק וניכור, של תהום המפרידה בין הצדדים. המשיכה בכך ההלכה כשהציבה גבולות ברורים ומנעה קירבה גדולה מידי - פת עכו"ם וסתם יינם, ואפילו כלים חדשים שיוצרו על ידיהם לא יבואו על סף מטבחנו ללא טבילה.

ומה לגבי "בני בכורי ישראל" (שמות ד,כב)? האח הבוגר והמבין שיודע בתבונתו להוביל אחריו בנועם את כל אחיו הקטנים בדרך הטובה במסילה העולה בית אל? ומה לגבי הר בית ה' שנישא מגבעות וממנו יוצאת תורה (ישעיה ב,ב) המושכת אליה המוני בני אנוש מכל קצווי תבל? על פני השטח כל זה נשאר בגדר חלום רחוק. חזון אחרית הימים. המציאות בפועל הורגשה יותר ככבשה תמימה בין שבעים זאבים (פסיקתא רבתי פרשה ט'), כשהפכנו להיות שעיר לעזאזל קבוע שחיצי האשמה על כל אבטלה/מלחמה/מגפה מופנים אוטומטית לעברו. בליבו של העם היהודי צרובות צלקות עמוקות של אלפי שנות שנאה, רדיפות, פוגרומים וגזירות שמד. 'רצינו להיות טובים, לעזור לכולכם. השתוקקנו לחלוק אתכם ברוחב לב את האושר שאלוקים העניק לנו. ומה נתתם בתמורה?! כיצד גמלתם לנו על טוהר ליבנו?! בנחלי דם, במרתפי אינקוויזציה ובעשן משרפות... די. נמאס. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ניתוק גמור, הפרדה. איננו רוצים עוד שום קשר אתכם'.

כשאחרי אלפיים שנה זכינו להתגשמות החלום הלאומי שלנו עם הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, פסגת השאיפות שבקעה מן הלבב פנימה היתה "להיות עם חופשי בארצנו". לא פחות אך גם לא יותר. 'שגם לנו יהיה סוף סוף מקום תחת השמש. פיסת אדמה שנוכל להניח עליה את ראשנו היגע ואיברינו הדואבים. רק זאת ביקשנו. שיניחו לנו לנפשנו ונוכל לחיות את חיינו בשקט.

ומה עם "לתקן עולם במלכות ש-די"? ומה בדבר להיות "אור לגויים"? כל זה נכון ואמיתי, אבל כרגע נשמע לנו פשוט כמו חלום בדיוני המנותק מן המציאות. מי יודע, אולי יום אחד...'.

היחס המורכב העמוס במשקעים היסטוריים כואבים מציב בפנינו קושי כשאנו באים לבנות אצל ילדינו את היחס לעולם הסובב אותנו. לא קל לחנך ילדים לסולידאריות בין-לאומית ולאחוות-עמים כשרוב סיפורי התנ"ך שהוא גדל עליהם הם על הגויים הרשעים (עשיו, לבן, פרעה, גוליית, טיטוס...), שרק רוצים לנצל, להרוג, לגרש ולהחריב - והפסוקים המופלאים על חזון אחרית הימים שבהם "הלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (מיכה ד,ב), "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו, חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיה ב,ד), נדחו לרגעי הלחץ של בחינות הבגרות, בינות לאינטגרלים, אינדוקציות ונוסחות פיזיקאליות, ושם לא נכללו בחומר או לצהלת התלמידים - פשוט ירדו במיקוד...

האם זה אומר שֶפְּנֵי האהבה יישארו עלומים וגנוזים עד בוא המשיח? בהחלט לא. בקלסתר פניה של האנושות המודרנית חקוקים תווים יהודיים צלולים באותיות תנ"כיות ברורות, ושום תיאור על תרומתו של עם ישראל לעיצוב המוסר העולמי לא ייחשב כגוזמא. עשרת הדיברות הפכו לחוקי היסוד הבסיסיים ביותר של האנושות המתורבתת וספר הספרים למקור ההשראה וקנה המידה הערכי. אומנם לא הכול נעשה בהזרמה ישירה ובדרך גלויה. מסרים רבים עשו את דרכם בדרכים עוקפות ועקלקלות. באמצעות שתי הבנות הסוררות שהתנכרו ואף רדפו את אימם הורתם הפיצה היהדות את ערכי תורתה ומוסר נביאיה על פני כל קצווי תבל. לא מפתיע הוא שעל הקיר שלצד בניין האו"ם בניו-יורק חקוקות מילותיו האלמותיות של ישעיהו שלנו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", וממלכת-העל השולטת בכיפה היא ארצות-הברית שחוט השידרה הערכי והמוסרי שלה יונק ממשה ודוד ורות ומיכה.

עלינו לבנות בתוכנו, ומתוך כך גם להעביר בזהירות לילדינו, את היחס המורכב שבין ישראל לאומות העולם. להישמר מאוד שההרחקות הנצרכות והזיכרונות ההיסטוריים הכואבים לא יגרמו לנו לשכוח את האחווה הבסיסית והאיכפתיות של יעקב "אחי, מאין אתם?!". יש לנו שליחות שטרם הסתיימה. אחריות להאיר ולגלות את שם ה' בעולם, גם מעבר לגבולות שבין נחל מצרים ונהר פרת. לא בכדי דאגו חכמים לקבוע בסופה של כל תפילה את התזכורת ההכרחית. נכון, ביקשנו על עצמנו, על משפחתנו ועל עמנו. זה לא נגמר כאן. המבט שלנו רחב ומרחיק ראות הרבה יותר. "עלינו לשבח...לתקן עולם במלכות ש-די". טיפה לא פחות מזה.

הרב יוני לביא הוא מנהל מוקד הנוער "חברים מקשיבים" בטלפון ובאינטרנט. המאמר יתפרסם בעלון השבת של צוהר

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מתיחות בימין הדתי. סמוטריץ, בן גביר והרב פרץ צילום: יחצ

בן גביר לרב פרץ: מפרקים את השותפות

קרא עוד