לג בעומר

אשת לפידות: ראיון עם לוחמת אש דתיה

איך ולמה הופכת אישה דתיה, אם לשישה ותושבת יו"ש, ללוחמת אש מקצועית? עידית ברטוב מספרת על האדרנלין, האקשן ותורת הלחימה, על הציפיות של הסביבה הגברית ועל קריאות החירום באמצע המרק של שבת

הילה מלמד, משלך
יח באייר התשעד
,
18 במאי, 2014 10:34

צילום:

הכתבה באדיבות אתר 'משלך'

איזו תמונה עולה בראשך למשמע המילים"לוחמי אש"? כנראה של חבורת גברים מפויחים ומיוזעים, הנאבקים בלהבות עם זרנוקי מים כבדים ומחלקים צ'אפחות זה לזה לאחר סיום פעולה מוצלחת. אז התמונה כנראה לא רחוקה מהמציאות, רק שאפשר להוסיף לה משתנה נוסף, או יותר נכון, נוספת: עידית ברטוב, אישה דתייה ואם לשישה, פוסקת הלכה ומוסמכת לרבנות, לוחמת אש מתנדבת במערך הכיבוי של היישוב טלמון, שנאבקת לא רק בלהבות בוערות אלא גם בכיסוי הראש - זה שמסתתר מתחת לקסדה הצהובה ומתעקש כמעט-ליפול בכל פעם שהיא מסירה אותה.

אז איך עידית מצאה את עצמה מתנדבת - לא במועדון לילדים ולא בחלוקת מזון לנצרכים - אלא בכיבוי אש, חילוץ ממכוניות בוערות והצלה ממקרי חירום? כמובן ש"לגמרי במקרה".

חותכים מכונית כמו קופסת סרדינים

במועצת בנימין, החולשת על שטח עצום בגודלו ורב יישובים קיימת רק תחנת כיבוי אש אחת, ונוסף לכך, דווקא ביו"ש כוחות הכיבוי נצרכים במיוחד - בגלל עונות "בוערות", בהן חוזרות ונשנות הצתות על רקע לאומני. לפני כחמש עשרה שנה החליט מפקד התחנה דאז וקצין המתנדבים המחוזי כיום, יצחק בלוך, להקים נקודות כיבוי אש קטנות שייתנו מענה במקרי חירום בתוך היישובים. "הייתי אז מורה ומנהלת הספרייה ונמצאתי הרבה ביישוב, בניגוד לרוב האנשים שעובדים מחוץ לו וחוזרים רק בלילה, אז 'דחפו' לזה דווקא אותי", מסבירה עידית, המתגוררת בטלמון שבמערב בנימין. כיום, עם וותק של חמש עשרה שנה, היא משמשת כסגנית מפקד הגזרה, יחד עם קבוצה של כשלושים וחמישה מתנדבים מטלמון והיישובים השכנים.

אז איך לוקחים אישה מן היישוב והופכים אותה ללוחמת אש מקצועית? קורס ההכשרה בעפרה נמשך מספר חודשים, והחל בתקופה רווית פיגועים. "היו לנו דיונים על הנסיעות מטלמון, אם כן שכפ"צ או לא שכפ"צ", נזכרת עידית ומספרת על ההכשרה האינטנסיבית. "היו ימי תרגול, אימונים, יום אחד שלם בבקעה בשיתוף עם הצבא וגם חילוץ מתאונות וכיבוי אש. היו גם דברים שקצת שיעממו אותי, כמו לימודי פיזיקה של כל מיני תופעות שקורות, רציתי ללמוד יותר לפעול 'תכל'ס'. למדנו לאבטח את עצמנו באירוע, להיערך לאירוע, להכיר את הציוד, הזרנוקים, את המכשור של טיפוס לגובה, חילוץ מתאונה ומרכב בוער. למדנו לחתוך מכוניות - יש לך כוח עצום בידיים עם מכשירים חשמליים שדוחפים, מפשקים או חותכים, בעוצמות שפותחות מכוניות כמו קופסת סרדינים", היא מוסיפה "וואו" - לתיאור התחושה.

(צילום: ישראל גוטנג)

לא מפחיד לעבור מהוראה לכבאות? פתאום להסתכל לסכנה בעיניים?

"יש בזה משהו מפחיד, אבל מאוד מקפידים על בטיחות ולא עושים דברים סתם על דעת עצמנו. נכון, את תמיד לוקחת סיכון, זה ברור, אבל מתמלאים אדרנלין ברגע שנכנסים לאירוע. בימי האימונים היינו בחדר מלא עשן, עם שרפה ובובות בדמות אנשים לכודים שצריך לחלץ, ולמדנו לעבוד 'על אוטומט', לפי הוראות ברורות. למדנו על אנשים שהגדילו ראש, זלזלו בכללי הביטחון והזיקו לעצמם. במצב הזה את לא רואה כלום, הכל שחור, הולכים לאורך הקיר ומחזיקים בצינור, ויש כללים שעוזרים לך לצאת בשלום ולקוות שהכל יהיה בסדר".

לשבור את יום כיפור

איך זה להיות אישה בתוך עולם כה גברי?

"בהתחלה חשבתי שזה באמת לא כל כך מתאים לי, אבל אחרי שנכנסתי - זה מרתק. יש אווירה גברית, אבל מתרגלים. לפעמים באים צוותים של יישובים חילוניים ויש צ'אפחות וכולם סחבקים, זה מה שהם עושים בבית, בשבילם זה לא משהו חריג, אבל הם לומדים איך להתייחס אלי. יש גם פטרונות ג'נטלמנית, קורה המון שאומרים לי "עזבי, אני אסחוב". אבל אני לא רואה בזה עלבון ולא מרגישה צורך להוכיח ולאתגר את הביצועים שלי. בתור סגנית המפקד כבר מכירים אותי ויודעים שיש לי יותר ידע וניסיון. השתתפתי כמעט בכל האירועים עד עכשיו, לפעמים גם לבד - כשנשרף יער לידינו ולא היה אף אחד מהצוות באזור, הגעתי לבד מטלמון וחברתי לצוותים שכנים".

לכתבות נוספות באתר 'משלך'

- האישה שראתה את העתיד

- אש המרד: דילמות חינוכיות עם מתבגרים (בל"ג ובכלל)

- שיחה או מלחמה: כך תדברו נכון עם הילדים

להיות אישה דתיה לוחמת אש זה עוד יותר נדיר. יש התמודדויות מיוחדות?

"יש בעיה מיוחדת עם כיסוי הראש", עידית צוחקת. "אנחנו חובשים כובע מגן שנראה כמו של נשות הטליבן, ועל זה קסדה. כשאני מורידה את הקסדה אני תמיד צריכה שחברה תחזיק לי את המטפחת כדי שהיא לא תגלוש לה החוצה. כולם כבר יודעים שצריך לזוז הצידה בשלב הזה כדי שלא יהיו פאדיחות".

למרות הצחוק, הדילמות לא נשארות רק קוריוז ולפעמים המפגש בין ההלכה והאירוע הופך סבוך ממש. "בשיא הפעילות נכנסים ישר ל'אקשן', פועלים על אוטומט והראש לא פנוי לשום דבר, יש רק את המטרה - להציל חיים, וגם רכוש אם אפשר. אבל בין לבין ובמיוחד בשבת ובחג יש התחבטויות דתיות, שאלות שאנשים לא נתקלים בהן באזרחות." היא מספרת. "ביום כיפור לפני שנתיים היתה הצתה ביער לידינו וכמובן שרצנו לכבות. אחרי זה היינו פשוט חייבים לשתות, אבל לאף אחד לא היה אומץ כלפי עצמו להרגיש שהוא 'שובר' את יום כיפור. אני זוכרת שהחלפנו בגדים, אבל כולנו היינו עדיין מסריחים מהעשן, והרגשתי שאני חייבת להתקלח, שזה לא מכובד לגשת ככה לבית הכנסת. אבל לא הייתי שלמה עם זה, לא יכולתי ללכת ולעשות את זה ביום כיפור, גם אם מצד ההלכה זה מותר".

איך יכול להיות שכל כך חסרות הנחיות הלכתיות ברורות?

"הנושא מאוד מורכב. בניגוד לשאלות של מד"א ובתי חולים, שם פוסקים רבים עסקו בנושא של רפואה והלכה עוד הרבה לפני קום המדינה ויצרו עקרונות שלא השתנו, בכיבוי אש הפוסקים לא עסקו. עד ימינו יש רבנים שלא משנים את הפסק המקורי בשו"ע - שלא מכבים כלום אם אין סכנת נפשות. אבל הנושא השתנה מאוד מאז - המעבר לחיים אורבניים בצפיפות גדולה בין הבתים הופך כל מקרה פרטי של בית בוער לסכנה קולוסאלית."

(צילום: ישראל גוטנג)

(צילום: צבי האריס)

מכבים ומחבקים

ייתכן שמשום כך אין הרבה דתיים בכיבוי אש? מעדיפים להשאיר את הבעיות לחילונים?

"באמת אין הרבה דתיים במערך הכיבוי בארץ, למרות שאני כן מכירה כאלו, כי ביישובים לידנו כולם דתיים. יכול להיות שמעדיפים לא להיכנס לספק, כי זו פעילות שכרוכה בהרבה שאלות הלכתיות. פעם חיכינו לצאת השבת כדי לכבות רכב בוער, וזה גרם לחיילים להישאר אתנו לאבטחה ולא להתפנות לפעילות השגרתית שלהם בגללנו. בקיצור - מורכבות גדולה. רק לאחרונה הוכנס רב לכבאות, מה שהיה תמיד בצבא, במשטרה ובבתי החולים. אולי בעקבות זה יגיעו עוד דתיים."

"אני לא יודעת מה באמת הסיבה", עידית מסייגת באמירה לא כל כך צפויה: "זה גם בכלל לא מתאים לכל אחד - זו עבודה טכנית, רוטינית, שלא הייתי לוקחת אותה כמקצוע לחיים".

כבאות זה מקצוע רוטיני?! חשבתי שיש שם הכי הרבה אקשן.

"באמת יש הרבה אקשן, אבל תורת הלחימה היא מאוד סטנדרטית, ברור מה עושים בכל אירוע והעשייה חוזרת על עצמה".

בטח יש גם הרבה מקרים מטלטלים, קשים ונוגעים.

"כמובן. הסיפורים האנושיים מיוחדים, כל אחד ואחד. כשאת רואה משפחה שהבית שלה חרב, זה כואב מאוד. בעיקר אם הם חברים, וברוב המקרים הם גרים קרוב, אנחנו מכירים, זה סוג של אבל. אחרי שאנחנו גומרים את העבודה המקצועית אנחנו הולכים לחבק.

לפני שנתיים בערב פסח היו שתי שרפות גדולות ביער - שרפות חמץ שהתפשטו פתאום כי הרוח שינתה כיוון. באמצע טיגון השניצלים לחג אני פתאום מקבלת הודעה דחופה, רצנו וכיבינו את השריפות שאחת מהן הגיעה ממש עד קיר של אחד הקראוונים ביישוב. כאב לי לראות שכולו היה מלא בוץ ופיח אחרי הניקיונות של פסח…"

ואיך המשפחה מסתדרת עם זה שאמא פתאום צריכה לרוץ?

"הילדים גדלו לתוך זה, זה חלק מהחיים שלהם. יש הרבה קריאות דווקא בחגים ובשבתות, או סתם מאוחר בלילה כשאת כבר עם פיג'מה. היתה תקופה שכל ליל שבת ידענו שתהיה קריאה, ותמיד בזמן של המרק. היה לילה אחד שהגעתי הביתה מאוחר, הבת שלי היתה חולה, ואמרנו שנשב ביחד ונדבר סוף סוף, ופתאום הגיעה הודעת חירום. זה היה קשה, והיא אמרה לי "טוב נו, אמא, אני אסתדר לבד…". אפשר לומר שזו תרומה משפחתית".

מאבטחים את ל"ג בעומר

ל"ג בעומר מתקרב, כבר מרגישים את הסטרס?

"הסטרס מאוד גדול", עידית מאשרת וצוחקת - נראה שהיא דווקא נהנית מזה. "כבר עכשיו קיבלתי דיווחים על ילדים שעושים מדורות במקומות מסוכנים. אנחנו מפרסמים כל שנה הנחיות, לא תמיד זה עוזר, אבל מתכוננים מראש. אנחנו בכוננות כל הזמן והשנה יש לנו שני לילות - אפטר פארטי/איסרו חג… המצב היסטרי בכל הגזרה, אנחנו קשורים למערב בנימין ולקרית ספר שביקשו שנעזור גם שם, זה שטח עצום של עיר. בלילה יש יותר לחץ, אנחנו מסתובבים ובודקים שהכל בסדר ובבוקר אני עוברת במדורות ומוודאת שהן באמת כבויות. עד שזה לא נגמר סופית - אנחנו לא נחים".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בית החולים רמב"ם. יקבל תרומה נכבדת צילום: יוסי אלוני / פלאש 90

בצעד תקדימי: מכבי חיפה תתרום את שכר שחקניה לבתי חולים וניצולי שואה בעיר

קרא עוד