סגור

הבהלה למחילה

"ערב היום הקדוש, נגשנו בדחילו ורחימו ליוסי המסכן והתחננו על נפשנו. אך הוא לא מחל" סיפור עם מוסר השכל לחג

אבינעם הרש
ז בתשרי התשעב
,
05 באוקטובר, 2011 20:00
honikum-cc-by-nd

honikum-cc-by-ndצילום: honikum-cc-by-nd

אני זוכר שבכיתה ג', דפקנו כל השנה מכות ליוסי המסכן. לקראת עשרת ימי תשובה עשינו הפוגה בהפצצות, ולקראת יום כיפור הכרזנו על הפסקת אש כללית. נאמנים לשיקולי חשבון פשוט שגם ילדים קטנים יודעים: על המורה שלך אתה יכול לעבוד, ביום טוב גם על המנהל, אבל אלוהים זה כבר סיפור אחר.

וככה, ערב היום הקדוש, נגשנו בדחילו ורחימו ליוסי המסכן והתחננו על נפשנו. עבדכם הנאמן נשלח לדברר את משלחת הפיוס, ומאחר שנזכרנו באקט היהודי חמש דקות לפני ההפסקה, העדפתי לחסוך את הסמול טוק של המסביב והלכתי דוך:

"יוסי, חברים?"
יוסי ההמום לא כל כך הבין מאיפה נחתנו עליו. שנה שלמה הצקנו לו ועכשיו כמו עכברי מעבדה בניסויי התניה קלאסית אנחנו מציעים סליחה ששווה כמו לירה מצרית אחרי המהפכה.
"עזוב אותי, ירה אינסטינקטיבית, "עוף ממני".

למשמע התשובה המאוד מפתיעה והלא מכובדת בעליל לטעמנו, החלטנו לקיים ישיבת קוורטט בהולה. בישיבה הקצרה הוחלט פה אחד: לדחות את התשובה של יוסי, ולגבש נייר עמדה מחודש - קשוח ותקיף יותר.

נגשתי אליו בשנית: "יודע מה? עזוב חברים, סולח לנו?"
יוסי הסתכל עליי, רגל חצי בתוך ההסעה ודמעות בעיניים ואמר לי:
"לא!" תקיף ונחרץ שסתם את הגולל.

הסתכלתי על אוהד, הוא הסתכל עליי והבנו שנקלענו לעסק ביש. "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מאז ומעולם פחדנו מאחיו המגודל של משה מכיתה ו-2. פחדנו גם מהפיטבול העצבני שאבא של משה גידל בחצר. אבל הפעם הרגשנו פחד מסוג אחר. פתחנו חשבון עם אלוהים.

"אוהד התעשת ראשון: "תקשיב, למדנו שצריך להגיד שלוש פעמים סליחה ואם החבר לא רוצה למחול זה בעיה שלו"
"אוהד" נצצו עיניי. "אתה גאון! אני מקדם אותך להיות ממלא מקומי מתי שאני לא נמצא".
אוהד חייך בזחיחות ונשנק מגאווה.
בצעד בוטח ניגשתי בשלישית ליוסי:
"סליחה. סליחה. סליחה. ואם אתה לא רוצה, לא איכפת לנו, אנחנו את שלנו עשינו".
יוסי רק מלמל משהו שנשמע לי כמו 'לא סולח' והיה גם נראה לי 'עזוב אותי כבר' והלך נבוך לתפוס את מקומו בהסעה.
אני ואוהד הרגשנו שבזה הרגע הצמחנו כנפיים צחורות ונתעטפנו בארשת מלאכים זכה.

מאז עברו כבר כמה שנים טובות. השנה חשבתי על הריטואל השנתי של פסטיבל ההיתממות שלנו. האם אנחנו בכלל מודעים לכאב, לשפיכות הדמים, לצלקות הנפשיות ולנזק הבלתי הפיך שאנחנו עושים כל השנה ביודעין ובלא יודעין? מזדעזעים על כלות ומתנערים ממעשי 'תג מחיר', צווחים על חילול ה' והרס תודעתי - ובלי למצמץ מעקמים את הפרצוף בחצי חיוך מוגנב, כשפלוני מספר לנו בבית הכנסת קצת נייעס חם מהתנור על מה שקרה בבית של אלמוני ועל איך נחומק'ה עושה ת'מוות לגרושתו ואיזה מסכנים הילדים.
חברים שפגענו בהם לפני שנים ועדיין מתהלכים יום יום עם הטריות של הפגיעה, אבל בוא נקווה שהם שכחו ומחלו לנו שהרי אנחנו שכחנו, אז גם הם יכולים.

והנה מגיע יום כיפור ואיתו הבהלה למחילה: "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו". סלחנו לכם, תסלחו לנו, בוא נגמור כבר עם מחול האינטרסים הזה כי אף אחד לא רוצה לעצבן את אלוהים, כאילו לכו תראו מה קרה השנה למוישה זוכמיר ואיזה מלקות הוא קיבל משמיים וכולנו יודעים על מה ולמה.

אז אם פגעתי במישהו והוא ממש סבל מכל מיני דברים שכתבתי, אני באמת אשמח לשמוע בישוב הדעת על מה ולמה. אבל הבעיה שאין זמן כי רבים הם, ויום כיפור כבר בפתח, היד רושמת וספרי חיים ומתים מחכים. אם כך ובהתאם לזאת גם אני נאלץ להצטרף לפסטיבל ההיתממות ולרוץ בבהלה אחרי המחילה: סליחה. סליחה. סליחה.

סולחים?

אבינועם הרש משמש כעורך אתר האינטרנט של עמותת ישפה

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ח"כ גפני למען עובדי אל-על צילום: שריה דיאמנט

גפני מבהיר: חוק הפונדקאות ללהט"ב יעבור רק בהסכמה

קרא עוד