ארץ ציון וירושלים

דווקא הימים הללו מגלים את היחסים השונים למדינה ולתורה. הסגנון בו מציינים החלקים השונים בעם את יום חג עצמאותנו ואת יום שחרורה של ירושלים מלמד על עמדתם הרוחנית במגוון שלם של שאלות יסוד...

הרב שי פירון 30/05/05 00:00 כא באייר התשסה

הימים שבין פסח לשבועות מצטיינים בשורה של אירועים המסייעים לכולנו להכיר בפלא הגדול שבשיבת עם ישראל לארצו.

שנות עצמאותנו בארץ באות לידי ביטוי בריבונות ישראל בארצו, בקיבוץ גלויות, בניסיון לפתח חברה צודקת הדואגת לחלשים ולנזקקים, ברווחה כלכלית ובפיתוח המדע, התעשיה והחקלאות. דומה שבכל אלה זכתה החברה הישראלית להישגים לא מבוטלים. כל אלה נובעים מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל[1]:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתת על יסודות החירות,הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת,מצפון,לשון חינוך ותרבות,תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"

אכן,הדרך ארוכה, טרם הוגשם החזון במלואו ושאלות חשובות ומכריעות עומדות על הפרק: הפערים והמצוקה שבחברה הישראלית, גבולות הארץ,חוסן כלכלי ופיתוח מקורות תעסוקה, שאלות התרבות היהודית, היחס שבין יהדות לישראליות, ועוד.

דווקא שני החגים הללו מציבים את הפערים התרבותיים, הרוחניים כמו גם הפוליטיים במלוא עוזם ותוקפם. דווקא הימים הללו מגלים את היחסים השונים למדינה ולתורה. הסגנון בו מציינים החלקים השונים בעם את יום חג עצמאותנו ואת יום שחרורה של ירושלים מלמד על עמדתם הרוחנית במגוון שלם של שאלות יסוד.

אומנם, בשנתיים האחרונות אנו עסוקים בשאלות ביטחוניות. אלה, עוררו במקצת את הגאווה הלאומית והחזירו מעט מהסומק שהיה חסר בלחייה של המדינה. כואב לכולנו שדוקא מלחמה, הרג ושפיכות דם יהודי מיותר, גורמת לאיחוד ולקירוב בין הקצוות. אולם עלינו לזכור שהויכוח העקרוני בדבר דמותה של מדינת ישראל לא תם. הוא מסתתר, הוא רדום אבל הוא קיים.

השאלות הביטחוניות הן שאלות קשות ומייסרות אך אין הם שאלות קיומיות. מדינת ישראל תמשיך להתפתח ואיש לא יפגע בעצם קיומנו.

בה בעת, שאלות הזהות והמהות עלולות לפרום את התפרים המאחים את שבי ציון השבים לארצם מארבע קצוות הארץ. מחלות הגלות ערערו את הבסיס הרוחני המשותף, זה שעל גביו ומתוכו נבנית מדינת ישראל.

החברה הישראלית מעדיפה לעסוק בשאלת המסגרת תוך התחמקות מבירור שאלות המהות והתוכן. יש בכך בריחה מהתמודדות עם שאלות קשות המכריחות אותנו להבהיר על מה ולמה שבנו לארץ. לא נוכל להתחמק מהחובה המוטלת עלינו לחבר ארץ ושמיים. "תורת החיבורים", העמקת היחס שבין המסגרת, המדינה לתכנים הרוחניים והתרבותיים המחיים אותה. כיצד עושים זאת

א. חמץ ומצה – פסח ושבועות

לחג הפסח מספר שמות. כל שם מביא לידי ביטוי רעיון אחד מתוך מכלול המסרים הרוחניים הקשורים בחג. איסור אכילת חמץ תופס מקום נרחב בענינו של החג אלא שיש להבחין בין שתי מצוות שונות, עשה ולא תעשה: האחת – "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות"[2], "ששת ימים תאכלו מצות"[3] ועוד. השניה – "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[4], ועוד. העובדה שהתורה מדגישה את החובה לאכול מצה מחד, ואת האיסור לאכול חמץ מאידך, זוקקת בירור עמוק בדבר מקומם של החמץ והמצה ומשמעותם[5].

איסור אכילת חמץ ומצוות אכילת מצה באים לידי ביטוי גם בקורבנות החג[6]. כך, מתחדד ההבדל שבין חג הפסח לבין חג השבועות. בעוד שקורבנות הפסח מתייחדים במצה, מתייחד קורבנו של חג השבועות בחמץ[7]: "ממושבותיכם לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה".

הקורבן בא לבטא את הקרבה שבין האדם לאלוהיו. האדם ניצב לפני האל ומביא לידי ביטוי את תלותו בבורא עולם. המצה מסמלת לחם שלא הגיע לסיום התהליך. המצה היא לחם חסר[8],לחם לא שלם. לפיכך, בבואנו לפני ה' עלינו להדגיש את החיסרון השולט במציאות ואת תקוותנו להשלמת הכל על ידי מלך רחמן. לכן, כל הקורבנות[9] מתייחדים באיסור חמץ[10]:"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ". לאור דברנו, ברור שעצם המחשבה על "קורבן חמץ" הנה תרתי דסתרי. קורבן - מבטא את הצורך ואת השאיפה למילוי חסרונותינו ולהתקרבות לפני ה'. חמץ - מבטא את השלם, את סיום התהליך וההגעה אל המנוחה והנחלה.

מבין שמות החג השונים תופס חג החירות מקום נרחב. היציאה מבית עבדים, "ממצרים גאלתנו, מבית עבדים פדיתנו" תפסה מקום נרחב בכל מנהגי החג[11]. אולם, יש לזכור שהיציאה ממצרים הינה הכנה למתן תורה. חרות הינה ערך חשוב, בעל משמעות גדולה. אולם סכנה גדולה היא לחרות המנותקת מעולם של ערכים. לפיכך, מיד אחרי חג הפסח אנו סופרים חמישים יום לקראת חג השבועות. כבר תמהו הפרשנים על כך שחג השבועות לא נזכר בשם זה בתורה. כך מתבארים הדברים לדעת הרמב"ן[12]:

"וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת,כי הוא כיום שמיני של חג"

חג השבועות משלים את חג הפסח. חרות ללא מתן תורה מאבדת את משמעותה. הערכים הניתנים בחג השבועות הם היוצקים תוכן במסגרת החרותית המתחילה בחג הפסח. חג הפסח יוצר את הכלים, את המסגרת לקראת חג השבועות. מסוכנת היא הגישה הרואה בחג המצות תכלית לעצמו. חג השבועות, חג החרוט (על הלוחות) הוא המגדיר ומעשיר את חג החירות.

מכאן ולדורות, חייבים אנו להזהר מהפיכת המסגרת לתוכן. נטיה ידועה היא לקדש מסגרות על חשבון העיסוק בתכנים. בכך, מתחמקים מאחריות לברור מהותי ורעיוני, מהגדרת מטרות ובדיקת הדרך ומשמעותה. כדי להתמודד עם סכנה זו, אסרה התורה אכילת חמץ וציותה על אכילת מצה בחג הפסח. אי אכילת חמץ מגדירה את המצב. אכילת מצה מניחה את התשתית למדרגה הבאה, מדרגת חג השבועות[13]. בחג השבועות, חג הערכים, חג מתן תורה יש להקריב קורבן חמץ. קורבן זה מבטא שלמות. מעתה החרות, ההגדרה הלאומית מחד, והתורה, ההגדרה הרוחנית מאידך, מגדירות את יחודו של עם ה'. מתחילים במצה ומסיימים בחמץ, כמבואר בדברי בעל "דגל מחנה אפרים"[14]:

ולעניות דעתי הוא מרומז בזוה"ק וברעיא מהימנא כמה פעמים כי בתחלה עלו ישראל לבחינת מצה ואחר כך לבחינת לחם: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

את חג הפסח מציינים שכבות נרחבות בעם. רבים, דתיים ושאינם דתיים, נמנעים מאכילת חמץ, עורכים ליל סדר כתיקונו ומשתדלים לבער חמץ מבתיהם. לעומת זאת, בחג השבועות התמונה שונה לחלוטין. יתכן וטעם הדבר כרוך בדברינו לעיל: עם ערכי חג הפסח, חג החרות, קל להזדהות. חג הפסח רצוף באירועים ובטקסים. לעומת זאת, חג השבועות הנו חג המצריך בירור ערכי ורעיוני, הזדהות עם ערכי התורה והמצוות

ב. ציון וירושלים.

עם תקומת ישראל זכינו להוסיף ללוח השנה שני חגים חדשים: יום חג עצמאותנו ויום שחרור ירושלים. חג העצמאות נחוג ברב עם, ברחובה של עיר ובקרב שכבות נרחבות בציבור. לעומת זאת, יום ירושלים לא התפשט בקרב כלל הציבור. דומה, שיום העצמאות, מבטא את המסגרת, את החרות. לעומת זאת, יום ירושלים מגדיר את התכנים, את הערכים. כאן, בירושלים, מקופלת משמעות ערכית ודתית כאחד. אך נכון יהיה להשוות בין חג הפסח ליום העצמאות ובין חג השבועות ליום ירושלים. יש הנוטים לראות ביום העצמאות סופו של תהליך: זכינו לעצמאות מדינית, שבנו לארצנו, זכינו לקיבוץ גלויות, אט אט נזכה לרווחה כלכלית, "ובא לציון גואל".

אולם, לענ"ד, יום העצמאות "אסור באכילת חמץ". ביום זה עלינו להזהר ממחשבה פסולה הרואה ביום העצמאות סוף תהליך. שמעתי מאחד מרבותי, שמטעם זה היה נוהג לבצוע בסעודת יום העצמאות על שתי מצות, כדי להזהר מגבהות לב, וממחשבה כאילו בכך תמו חלומותינו. יום העצמאות הינו נדבך חשוב בגאולתם של ישראל, אולם הוא רק שלב ראשון. עתה, יש לברר, יחד, את המצע הרעיוני, הערכי, המשותף לכולנו.

יסוד הדברים, על פי מה שנאמר בדברי הנביא ישעיה[15]:

"על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם"

שני שמות בדברי הנביא: ציון וירושלים. לציון עולים ובירושלים יש להרים בכח את הקול. הרב קוק הגדיר את ההבדל שבין ציון לירושלים. כידוע, הקים הרב קוק זצ"ל תנועה בשם "דגל ירושלים". כך מסביר הרב את המטרה שבהקמת האירגון החדש[16]:

"התנועה הירושלמית הנקראת בשם ההסתדרות ירושלים ודגל ירושלים מוכרחת היא להיות מתפשטת במלא עולם להמתיק על ידי הוד קדושתה את מרירות החול אשר נסתבכה בהתנועה הציונית, ולהציל את אור הקודש אשר בשם ציון עושקיו כח. אומנם דרכנו דרך הקודש סלולה היא בעז"ה בשלום ובמישור, בית ישראל יבנה על שני העמודים: עמוד הקודש, קדש הקדשים העומד לנס עולם מעולם עד עולם הקשור תמיד בשם ירושלים אשר כבא ה' יקרא לה, ועמוד החול, אשר לבש לבוש חולין רק בירידתו להחיות רוח שפלים אשר שחה לעפר נפשם, שהוא יונק את כוחו משם ציון ע"י קו המתעקם, , ההולך ומתעקם, עד אשר אור ירושלים יופיע לישרא עקימא, ולתמם עם תמימים, היה פריו למאכל ועליהו לתרופה, וימין ושמאל יפרוצו לרומם קרן ישע"

הראי"ה מבחין בין שני עמודים שרק על שניהם יחד יבנה הבנין השלם. בנין החול, זה המהווה בסיס ותשתית לבנין הקודש, הבנין הערכי המביא לידי ביטוי את היחוד שבאומה הישראלית.

להערכתו של הראי"ה הסכנה הגדולה לקיומה של התנועה הציונית כרוכה בעובדת תשומת הלב הגדולה ל"ציון" ובהזנחת העיסוק בשם "ירושלים".

עיסוק מתמיד במסגרות עלול להוביל למשבר רוחני גדול.

ביום מן הימים, בשעה שהתשתית הלאומית תונח ותהיה חזקה ואיתנה יוחל בויכוח הגדול על מקומה של "ירושלים".

ציון ו

כתבות נוספות