על אם הדרך / נתן אלתרמן

שירו המרטיט של נתן אלתרמן, ´על אם הדרך´, עוסק בחורבן הדור הקודם. בעיון זה נעמוד על המסר המרכזי העולה מן השיר ועל הקשר שבין שואה לתקומה.

נתי כבודי
כב בניסן התשסו
,
20 באפריל, 2006 0:00

פתיחה

אחת החוויות המרגשות שעברתי במהלך חיי כיהודי היתה חווית המסע לפולין בכיתה י"א. לכאורה זהו עוד חלק מתהליך זיכרון שרצוי שכל אחד ואחת מעם ישראל יעבור, אך יש בזה משהו נוסף, חוויתי. "לעמוד בתור" בכניסה למשרפות אושוויץ ומאיידנק ולצאת מהצד השני בחיים, לנסוע בדרכים כאשר בצידי הדרך מופיעים שמות שנראים "יהודיים" לחלוטין כמו: 'לובלין – 20 ק"מ', לרקוד בבתי כנסת ומחנות שאך לפני שישים שנה הושפלו בהם ונהרגו בהם אלפים מבני יהדות פולין. אחת החוויות שיותר זכורה לי, היא שיחת טלפון בערב שבת לסבתי, שעברה במחנות אושוויץ ולאחר מכן גם בברגן-בלזן, ועודדה אותי להיות גאה שאני יהודי ולהראות לכל הגויים ימ"ש שעדיין שם שאנחנו כאן והם כשלו בניסיונם להשמיד אותנו. על תחושה כמו זו האחרונה ארחיב בעזרת השיר שהולחן ע"י נעמי שמר.

השיר[1]

על אם הדרך עץ עמד, עמד נופל אפיים.

נום, נומה, בן. הלילה רד, ליל סער על המים.

הס, ילד. הספינה על צד, נוטה מזעף רוח.

על אם הדרך עץ עמד, אין ציץ ואין תפוח.

אל זה העץ אי פעם, בן, אבי אמך הגיע.

וצל ערבית בעץ קינן, ובד הוא לא הניע.

כבש בו ראש אבי אמך, פניו לירושלים.

נשא בבכי תפילת מנחה, עם אלוהיו בשניים.

אל זה העץ אביך, בן, נקשר, עקוד בחבל.

ברזל ושוט הכוהו, בן, וחם תימר ההבל.

וכשהיה כאש אדום השוט החד מחרב,

צנח אביך ארצה דום, לעת מנחה, עם ערב.

צנח ממזבחו לאט, פניו לירושלים.

הס, ילד. הספינה על צד, כורעה, נושקת מים.

כורעת הספינה על צד, עולה שלופת ציפורן!

על אם הדרך עץ נכרת, נכרת ויהי לתורן...

הס, ילד. שער התהילה לתורן יפתח.

הוא גם היום עמוד תפילה, הוא גם היום מזבח.

על אם הדרך עץ עמד, ולא יפול אפיים.

נום, ילד, הספינה על צד חותרה, בוקעת מים!

העץ בוער באש, והעץ איננו אכל

השיר מתאר שני דורות המתוארים לילד ע"י גורם מבוגר, כנראה סבתו, בעת נסיעתם בספינה. היא מתארת עץ בודד שעמד על אם הדרך. אל העץ הגיעו הסב והאב, הראשון להתפלל והשני נעקד עליו כשהמשותף לשניהם הוא המבט הסופי לירושלים. אני אנסה להסביר את כוונת השיר באמצעות סיפור חסידי.

מספרים על הבעש"ט שיום אחד ביקש שיגלו לו בחלום מי יהיה שותפו בעולם הבא. באותו הלילה נגלו לו בחלום וסיפרו לו שאותו משה בן לוי מכפר מסוים יהיה שותפו. רתם הבעש"ט את סוסו וחסידיו, ונסע לכיוון הכפר. כאשר הגיע לכפר, עשו לו כבוד גדול, כיאה למעמדו. הוא ברר היכן גר אותו משה בן לוי, ולשמע השם נרתעו כל אנשי הכפר מפני הבעש"ט בהבעות סלידה וגועל. "מדוע מחפש רבנו את היהודי הזה? איננו ראוי הוא לביקור מאת הרב! זאת ועוד, שאינו בא אפילו להקביל את פניו...". למרות הדעות והצחוק שבו פרצו אנשי העיר לשמע תשובתו של הבעש"ט כי אותו משה בן לוי יהיה שותפו בעולם הבא, הוא עמד על כך שתינתן לו כתובתו המדויקת, ולשם נסע.

לאחר חיפוש ביער, שם אמרו לו שנמצאת בקתתו הדלוחה, נמצאה האבידה, אך לא בעליה. בשעות הערב, הגיע בחור מגושם מאוד ומסריח עם חבילות עצים ונראה מופתע למראה האורחים הלא קרואים. לכשהזדהו, ציפו החסידים שיפגין כבוד כלפי רבם או שלפחות יזמין אותם להיכנס. לאחר שבגסות הוא נענה לבקשת הבעש"ט להצטרף לארוחת הערב, הוא שחט כבשה אחת, ולאחר שצלה אותה על האש חילק את הבשר כך שלעצמו היה כמעט את כל הבשר, ולבעש"ט וחסידיו נשארו כמה חתיכות בשר. בקבוק היין לא נמזג כי משה שתה כמעט את כולו מהבקבוק עצמו. החסידים החליפו ביניהם מבטים והתלחשויות, והבעש"ט הפסיק אותם בטענה שלא סתם הגיעו למקום.

למחרת בערב כשחזר אותו הטקס מאתמול, ביקש הבעש"ט לדעת מה עושה משה למחייתו, והוא ענה שהוא חוטב עצים. לאחר שביקש את סליחתו על שאלתו הבאה, מדוע הוא אוכל כל-כך הרבה בשר ויין, ומדוע הגיע למידותיו העצומות, החל משה להתרגש ודמעות בעיניו. הבעש"ט הבין שכאן טמון סוד הבאתו לכפר, והוא התלווה למשה ליער. לאחר הליכה ממושכת ביער, משה הראה לבעש"ט וחסידיו גזע עץ שרוף.

"כאשר הייתי ילד קטן, בערך בן חמש, הגיעו הקוזקים לכפר, ותפסו את אבי כדי שיביא להם כסף. לאחר ששדדו אותו לעיני ציוו עליו לנשק צלב. לאחר שסירב וחטף מכות הגונות קשרו אותו כאן לעץ הזה ואיימו עליו שיציתו אותו באש. לאחר שנשרף על קידוש ה' לעיני, בי נשבעתי שלי זה לא יקרה!".

ענה לו הבעש"ט: "ה' יעזור, ובעזרתו לא יאונה לך אותו רע שקרה לאביך..."

"אין הרב מבין", קטע אותו משה, "אבא היה עני ועבד קשה לפרנס אותנו. הוא לא אכל הרבה והיה דקיק. לא רק שהוא לא יכל להילחם עם הקוזקים, גם הלהבה שעלתה פה לא הצליחה לשרוף את כל העץ הזה. כשזה יקרה לי, אני אראה לקוזקים האלה, שיהודי לא מת סתם. יהודי יכול גם להילחם. וגם כשהוא נשרף על קידוש ה', הלהבה שלו תהיה כ"כ גדולה עד שישרוף את כל היער. כבוד של יהודי איננו דבר שצריך לזלזל בו. עכשיו ודאי קיבלת תשובה לשאלתך, מדוע אני אוכל כ"כ הרבה..."

בנסיעתם חזרה למז'יבוז' חייך הרב בהנאה, ואמר לעצמו: "אשריי שזכיתי לכזה שותף בעולם הבא".

שלושה דורות: תפילה, שריפה ותקומה.

אני יותר ממשער, שהסיפור פה מסופר ע"י סבתא לנכדה על גבי ספינת מעפילים. לילד המתואר כאן בשיר אין אבא, כי הוא נשרף על קידוש ה' על עץ. סבא שלו שנפטר זה מכבר גם נעקד על עץ אם כי בוואריאציה שונה לחלוטין מזה של חתנו. העץ של הסבא היה עמוד תפילה שבו נשפכו תפילותיהם של בית ישראל בציפייה לחזור הביתה, לירושלים. אבל הדור של הסבא הגיע לעץ בתקופה קשה מאוד ("צל ערבית") והם לא ניסו לעשות משהו בנוגע לעלייה לארץ-ישראל. בדורות שאחריו, העץ שימש דווקא כחומר בעירה לשריפתם של ששה מיליון יהודים. צעקות ה"שמע ישראל" שצעקו הנטבחים בדרכם האחרונה הייתה מכוונת לשני מקומות הקשורים זה בזה: כלפי שמיא, כשבדרך הצעקה עוברת בארץ, בירושלים.

הדור השלישי, זה של הילד, משתמש גם בעץ, אבל כאן רק בדרך קוממיות. העץ כאו הוא ספינת מעפילים שמביאה אותו לחופי "שער התהילה" לנמליה של ארץ ישראל. כאן עמוד התפילה הוא גם מזבח, רמז לחזרה לארץ הסופית והיציאה מהגלות. נתן אלתרמן כותב כאן, שאותו העץ שנשרף קודם, הוא הוא התורן של הספינה. כביכול אם לא העץ ש"הכחיד" אותנו דור אחד לפני, לא היה את הרצון העז, לדעתו, להפוך את העץ לאמצעי שיקים אותנו מחדש בארץ אבותינו, ארץ ישראל.

אני חוזר לפתיחת המאמר, בו תיארתי את סבתי אומרת לי "להראות לגויים האלה ימ"ש שאנחנו עוד כאן". אותו הדור שקם מאותם עצים שרופים וחרוכים, והקים בעזרת אותם עצים את הספינות שהביאו אותו לארץ, ואף בנה את הארץ מחדש.

אש קודש

את הספר "אש קודש" חיבר הר"ר קלמן קלונימוס שפירא זצוקללה"ה בדרשותיו לקהל חסידיו במרתפים של גטו ורשה, והם נמצאו בתוך כדים במעמקי האדמה בהריסות הגטו. ספר זה מכיל את דרשותיו שנפרסו על פני כשלוש שנים לשבתות ומועדים ובהם עודד את קהל חסידיו לאמונה בה' למרות הצרות, ועוד יזכו הם או דור שאחריהם לקוממיות. וכך הוא כותב בפרשת שלח, שנת ת"ש:

"אבל כך צריכה להיות אמונת האיש הישראלי, לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם ע"פ שכלו ודרך הטבע יאמין בה' שיושיעו ויתחזק, רק גם בשעה שאינו רואה ח"ו שום מבוא ע"פ שכל ודרך הטבע לישועתו יאמין בה' שיושיעו ויתחזק באמונתו וביטחונו...ואמונה וביטחון כזה בה' מקרב את ישועתנו"

הדברים האלה, שכ"כ קלים לנו לקריאה היום, נכתבו בלב העקידה והתופת שבגטו ורשה, במרתפים חשוכים. האמונה והביטחון שיצק בהם הרב קלונימוס זצ"ל התבססה על כך ששרשרת הדורות לא תיפסק ונצח ישראל לא ישקר. הוא ודורו סובלים כרגע מתופת חזקה ואינם רואים פתח טבעי להצלתם, אבל בדור הבא, דבר שאינו נתפס בעיניים אנושיות יש להאמין שתהיה אחרית תיקווה, שיהיה טוב, שתבוא הישועה.

בשיר, התופת משחקת תפקיד מרכזי, כזאת המחריבה דור שלם, אך בונה ומקוממת את הדור הבא.

"על אם הדרך עץ עמד, ולא ייפול אפיים"!!!



[1] השיר ארוך יותר וכאן הובא בדילוגים.

14.01.2019

1. מבריק (יוסף פריאל)

אך מדוע הלחינה אותו נעמי שמר במהלך מלחמת ההתשה? יש כנראה סיבה

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

פוטין ונתניהו. תוענק חנינה? צילום: קובי גדעון, לע"מ

פוטין יגיע לישראל ועשוי להעניק חנינה לנעמה יששכר

קרא עוד