מאחורי הקלעים של עבודת ההנצחה - "פתאום האדם הזה קצת חי מחדש"

פעם בשנה, ביום הזיכרון, אנו נפגשים פנים אל פנים עם האובדן והשכול המקיף כל כך הרבה משפחות. אך יש מי שבחרה לעסוק בנושא הכואב מידי יום. נעמי האיתן, המפיקה סרטי זיכרון, חיה את כאב המשפחות במשך כל השנה כולה, ומספרת על המורכבויות איתן היא מתמודדת במהלך עבודתה

חדשות כיפה חדשות כיפה 28/04/20 11:11 ד באייר התשפ

מאחורי הקלעים של עבודת ההנצחה - "פתאום האדם הזה קצת חי מחדש"
נעמי האיתן, צילום: באדיבות המצולמת

את "אולפני אתרוג" הקים אמציה האיתן לפני עשרים שנים, לאחר שסיים את לימודי הקולנוע. נעמי-אשתו, היתה אז מורה ומדריכת מורים, עד שהרגישה תחושת מיצוי, וכי היא מעוניינת לקחת חלק בעשייה שלו. "ראיתי את אמציה משפיע על כל כך הרבה אנשים עם הסרטים שהוא מפיק ורציתי גם", היא מספרת.

"מבחינה מספרית, סרט טוב אחד נוגע בכל כך הרבה נשמות, הרבה יותר מחינוך כיתה, ומאז שעזבתי, כבר 13 שנים אני מנהלת את העסק המשפחתי שמתמחה בהפקת סרטי זיכרון ושורשים. כל הפקה של סרט זיכרון היא שליחות - להחיות דמותו של אדם, ולגרום לו להמשיך להשפיע טוב בעולם על אף חסרונו. ובעבודה עם משפחות שכולות, נוסף הקושי בהתמודדות עם כאב שאין לו סוף. אין ביכולתנו למלא את החלל, אבל המשפחות מתנחמות מאוד מתהליך ההפקה, אם כי מתנחמות זו מילה לא מספיק טובה, הן מקבלות הרבה יותר מזה".


יש עיקרון שמנחה אתכם?

"כן, אנחנו מתמקדים תמיד בחיים. כלומר, בסרטי הזיכרון שלנו לא ניגע בשכול או בהתמודדות איתו, אלא ניתן חיוּת לדמות של אותו אדם, לתכונות הבולטות שהיו בו. אם הוא היה אדם מצחיק – הסרט יהיה מצחיק, אנחנו כמעט ולא נתעסק במוות אלא בזיכרון של התכונות שלו. 

הסרט על אביתר בורובסקי הי"ד הוא דוגמה טובה לזה. אביתר היה ידוע כאדם אופטימי ומצחיק, והסרט הוא סרט שמח ואופטימי, המציג את דמותו הססגונית ונועד להנציח את דמותו כפי שהיה בחייו. הטלטלה הזו בין הצחוק לבכי, יוצרת את הסרט המרגש שיצרו לזכרו. אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות, אך דרך הסרטים יש תחושה של מישהו שמתהלך, גיבור הסרט בועט ונושם ויש לו מה להגיד, וזה מדהים לראות שפתאום האדם הזה קצת חי מחדש".


קשה לשבת מול מצלמה בלי לפרוץ בבכי

"קורה שמשפחה מעוניינת בסרט זיכרון, אבל בכל זאת הסרט אינו יוצא לפועל לעולם, בגלל שאלת העיתוי - מתי הכי טוב לעשות סרט זיכרון? בשנה הראשונה יש תחושה שעדיין מוקדם מדי, ואחרי 30 שנה נדמה שכבר מאוחר מדי. אז מה העיתוי המועדף? אין לנו תשובות חד משמעיות, אבל יש לנו ניסיון שמלמד כי תמיד אפשר לעשות סרט טוב, לא משנה כמה זמן עבר מאז האובדן.

כשמישהו נפטר, קרוביו לא תמיד חושבים על האפשרות של הפקת סרט לזכרו. בדרך כלל יש דברים שבוערים להם יותר בתקופה הזאת, בשבועות והחודשים שלאחר הפטירה. אבל כאשר רעיון הסרט עולה על הפרק,  כדאי ללכת על זה כמה שיותר מהר. כל עוד הזיכרון טרי, כל עוד הסיפורים על הנפטר חקוקים בראש, כל עוד אפשר לאתר בקלות את המרואיינים. כשהזיכרונות טריים הם אינם רק מדויקים יותר, אלא גם אותנטיים יותר. 

פעמים רבות קיים גם מניע להוציא סרט עבור אירוע שמציינים ביום השנה לפטירה, או לפעמים מיד אחרי השלושים, כאשר רוצים להציג את דמותו של הנפטר מבלי למלא את הערב בדיבורים. הבעיה במקרים כאלה היא בעיקר רגשית, הטריות של האירוע היא גם חיסרון, במיוחד אם המוות היה בנסיבות טראגיות. קשה לדבר, קשה לספר, קשה לשבת מול מצלמה בלי לפרוץ בבכי".

 

אז כיצד מתמודדים עם המורכבות הרגשית?

"קורה שאדם אינו מסוגל כלל לדבר על היקר לו מכל, ולא שייך לכפות עליו לדבר. אבל אם אנשים מוכנים לדבר, והם רק חוששים שלא יצליחו לסיים משפט בלי להיחנק מדמעות – זה לא צריך להיות מעצור, להפך. סרטים אינם מצולמים בבת אחת, וחלק גדול מחומרי הגלם יורד בעריכה. אנחנו יודעים לתת למרואיין את כל הזמן שהוא צריך, מאפשרים לו לבכות, לגמגם, לשתוק, להסדיר נשימה. תוכנת העריכה תנגב את הדמעות, ובתוצר הסופי יישארו רק הזיכרונות עצמם.

יש מקרים, בהם הזמן שעבר, מביא ערך מוסף לסרט. והעבודה עליו יכולה לחולל שינויים עמוקים, התמודדות עם אובדן, גילוי עצמי, היפתחות, חיבור לשורשים וגיבוש משפחות. כמו הסרט שיצרנו על גבי ביטון ז"ל, שנהרג בפיגוע ב"אוטובוס הילדים" באינתיפאדה השנייה בדרך לכפר דרום.

14 שנים עברו מאז הפיגוע, ששת ילדיו של גבי גדלו ובגרו, ורק אז החליטה אלמנתו-אביגיל, לעשות סרט לזכרו. היא סיפרה לנו כי היה לה חשוב, שהילדים יעברו חוויה. 'אני לא יודעת אם לקרוא לזה ריפוי, אבל ברגע שילדים מדברים על הדברים, ויש מישהו שמראיין, שואל שאלות ומכוון, זה מכניס אותנו שוב למקום הזה', משתפת אביגיל, 'במשך השנים לא דיברנו על גבי מספיק, רק פה ושם, בעיקר באזכרות. במשך השנה כל אחד עסוק בענייניו, לא עושים פסק זמן כדי לדבר, והסרט נתן זמן של הפסקה, לחשוב ולפתוח את הדברים. זה תהליך שלפעמים מעיק ומכביד, אבל אני שמחה שעברתי אותו".

כחלק מהסרט, משפחת ביטון הלכה לחוף הים, מעין שחזור של כפר דרום, ו'בנתה' שם, כביכול, דגם של הבית שעזבו. "לא האמנתי שהמשפחה תיכנס לזה בצורה חיה. אני התרגשתי מאוד, והילדים חוו את החוויה של לבנות את הבית מחדש. הם מחפשים את זה, בעיקר הגדולים אבל גם הקטנים יותר, הם רוצים לחזור לתקופה של פעם".

 

 

נעמי: "עוד מסע מרתק שעברנו, היה ממש לאחרונה כשהפקנו סרט על הרב הצעיר אבי סבאג הי"ד, במלאת ח"י שנים לרציחתו בידי בני עוולה. שמונה אחים וההורים, היו שותפים לתהליך עוצמתי שנמשך תשעה חודשים, וכולם הרגישו כמו לידתו מחדש. אבי היה מרבה לכתוב לבני משפחתו מכתבים מודפסים, מסרונים עוד לא היו אז, ואת אחד המכתבים הוא ביקש לתלות על המקרר כדי שכולם יראו.

עכשיו, משיצא הסרט והמכתב הזה כלול בו, התחושה היא שהמכתב עדיין תלוי על המקרר וכל בני המשפחה, גם מי שנולד אחרי שאבי נרצח, יכולים לקרוא בו את המסר שהיה חשוב לאבי להעביר.

היות ואנחנו משתדלים להתאים את אופיו וסגנונו של הסרט למטרות שהגדירו בני המשפחה, האתגר גדל ככל שיש יותר מטרות. חלק יעדיפו לדבר על החיים וחלק על האובדן, חלק יבקשו להתמקד בהנצחות שעשו וחלק ירצו שלא נזכיר אפילו את נסיבות המוות. בסופו של דבר אנחנו מכוונים לכבודו ולרצונו של גיבור הסרט, בין אם הוא בחיים ובין אם לא.

כשמדובר בסרט זיכרון אנחנו שואלים את עצמנו: מה יגרום נחת רוח לנפטר? ורואים בסרט מפעל לעילוי נשמתו. האתגר, אם כן, הוא שלנו, אבל הרווח של בני המשפחה ששותפים ביצירה, תוך דיאלוג דינאמי ובריא תוך שיתוך רגשי שתורם ללכידות המשפחתית".
 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן