סגור
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל

מה אברך לו במה יבורך?

כבר שש שנים שלהקת האבות השכולים נפגשים מדי שבוע, משוחחים ושרים, כשבחינת הקבלה היא היותך אב שכול. בערב יום הזיכרון הם שרו עם רבקה זהר את 'מה אברך לו במה יבורך'. "אנחנו שרים את שירם של בננו"

חנן גרינווד, כיפה
ד באייר התשעד
,
04 במאי, 2014 17:33
זוכרים

זוכריםצילום: זוכרים

"אלוקים לא לוקח את הטובים ביותר. הוא לא עומד עם פינצטה ובוחר את הטוב מבין הרע. כל מי שמתגייס לפלוגות הלוחמות ושם את נפשו בכפו הוא חלק משכבה של אנשים שמנהיגים את חיינו. כשאני שומע על ניתאי אני לא בטוח שהוא היה כל כך שונה מכולם. הוא היה חלק משכבה אדירה של אנשים שמתו כדי להעניק לנו חיים. 23 אלף חיילים לא מתו מתוך רצון למות אלא כדי להגן על הבית. מי שלא מאמין לא יכול להחזיק מעמד בגולני או בנח"ל, בגבעתי או בשריון. חייבים להאמין. אנחנו שרים בשבילם", מספר ראובן שטרן, אביו של ניתאי ז"ל וחבר בלהקת אבות שכולים.

כבר שש שנים שלהקת האבות השכולים נפגשים מדי שבוע. 15 איש שמשוחחים, אוכלים, שרים יחד ובעיקר משמשים קבוצת תמיכה ומשענת אחד לשני. הערב (א'), באירוע 'שרים וזוכרים' של ארגון 'זוכרים' הם ישירו לראשונה בפני קהל של אלפים את שירה של רבקה זהר, 'מה אברך' יחד עם הזמרת עצמה.

(צילום: זוכרים)

"זו הפעם הראשונה שאני שרה עם אבות שכולים וזו הרגשה עוצמתית", מספרת זוהר כמה שעות לפני תחילת האירוע ל'כיפה'. "זה לא פשוט כי חייבים לצאת מזה. אם אחשוב על כך שהם אבות ששכלו את ילדיהם לא אוכל לשיר. עצם העובדה שהם שרים על ילדיהם שנהרג הופכת את האירוע לגדול הרבה יותר. זה בא ממקום מאוד אמיתי".

ללהקת האבות השכולים יש תנאי קבלה אחד - חייבים להיות אב שכול, זאת מכיוון שמדובר על קבוצת תמיכה לא פחות מאשר על להקה. בחלוף השנים הם נסעו למקומות שונים ברחבי הארץ, שרים, מספרים על ילדם שנשאר בגיל אחד בעוד החיים סביבם ממשיכים. הם מספרים שמתבגרים אשר בדרך כלל אי אפשר להשתיקם היו בדממה לאורך שעה וחצי של הופעה והרצאה.

"אחרי שאופיר נהרג הפסנתר עליו ניגן יחד עם אבא שלו, עומר, לא נפתח שלוש עשרה שנה", מספרת דינה קיט, יוזמת הלהקה ואם לחייל שנהרג, ובן נוסף שנפטר ממחלה שמונה שנים לפניו. "עומר תמיד אהב לנגן בפסנתר ואופיר והוא היו מנגנים יחד. רציתי להחזיר אותו לנגינה וכך קמה הלהקה. התחלנו עם שישה והיום אנחנו 15. הדבר היחיד שמשותף להם הוא השכול. אין ועדת קבלה וכל אחד יכול להתקבל. המטרה היא לשיר ולהתחזק יחד".

"לא מדובר בקולות ואיכול מוזיקלית אלא בהיותך אב שכול", מספר ראובן שטרן, אביו של ניתאי שטרן ז"ל אשר נהרג במבצע עופרת יצוקה. "אנחנו שרים ובפועל הילדים שרים מגרוננו. אנחנו שרים את שירם. מבחינתי זו שליחות, קבוצת תמיכה, מצבה חיה לילדים שאינם יכולים להשמיע את קולם והאבות הם אלו המשמיעים את קולם".

כאמור, הערב תופיע הלהקה בפעם הראשונה בפני קהל של אלפים, זאת לעומת הופעות בפני תלמידים או קבוצות קטנות. קבוצת ההורים השכולים נרגשת ביחס להופעתם בפני האלפים מיד לאחר הצפירה בשעה 20:00 אך מנגד מרגישים תחושת שליחות.

(צילום: זוכרים)

"כל יום בשבילנו לא פשוט אבל היום יותר קשה", מספר עומר קיט. "לעמוד על הבמה זה לא מובן מאליו וצריך המון תעצומות נפש כדי לעמוד ושיר כאילו אתה אומן. אני לא אומן ולא זמר והיום אני צריך להיות כזה. בתת המודע שלי אני יודע שהבן שלי לא ישיר יותר ולא ידבר אבל יחד עם זאת כאבות שכולים אנחנו מרגישים שהקול שלהם יוצא מתוך הגרון שלנו. אני מתייחד עם הבן שלי ואנחנו שרים".

עומר מספר על 'שעון ביולוגי' אשר מתריע על יום הזיכרון כבר לפני חג הפסח, אשר מקשה עוד יותר על ההופעה בערב היום בו הוא מתייחד עם זכר בנו שנהרג. "אומרים שלנשים יש שעון ביולוגי אבל גם לי יש שעון ביולוגי שעובד חודש לפני יום הזיכרון. שכלנו שני בנים תוך שמונה שנים וצריך לגייס כוחות עצומים ולהתעלות מעל הכאב".

"הסיפור של האבות השכולים הוא חלק מאירוע בו אנו מנסים לשדר את היחד והתקווה. סיפורים של חייל אתיופי שנהרג יחד עם רועי קליין ובחור צרפתי שנרצח לאחר שלושה שבועות בידי חוטפיו הם חלק מהרגשה של קשר בין השכול", מספר דב קלמנוביץ, יו"ר ארגון זוכרים, חבר מועצת העיר ירושלים מטעם הבית היהודי ופצוע קשה באינתיפאדה הראשונה. "אין לאבות הללו קשר רגיל אלא קשר של שכול והשירה המשותפת היא מבחינתנו הביטוי של הורים שיודעים להתכנס, לחוות את הכאב ולהתקדם קדימה. יש כאן חיבור בינם לבין עצמם לבין החברה הישראלית. זה הייחוד. לדעת שזה ערב של יחד, של סיפור ושל תקווה".

"אנחנו מתרגשים מהמעמד. אי אפשר שלא להתרגש מהמעמד", מספר ראובן שטרן. "אנחנו לא אמנים או זמרים ולא רוצים לעשות מזה קריירה. אנחנו לא חולי במה אבל השליחות של השירה, משורש הנשמה כפי שמתארת החסידות, זו מסירות נפש. אנחנו מקריבים לא מעט. לא קל לעמוד ביום הזיכרון ולשיר לאבות השכולים אבל לקחנו על עצמנו את השליחות הזו".

"זה לא לוקח את האבל האישי שלנו. אין אף אחד שיכול לקחת את השכול האישי שלנו", אומר עומר קיט. "לפני יום הזיכרון הכללי השעון הביולוגי הגברי מתקתק. לא ידעתי שיש דבר כזה. הבטן מרגישה כאילו חופרים בה עם סכין. אני מקווה שנעמוד כאילו לא כואבים".

11.05.2018

1. סיורים בירושלים (רחל בנימיני)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נתניהו בבית המשפט עם פתיחת משפטו צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

משפט נתניהו | טענות ההגנה: "מהלכי חקירה פסולים"

קרא עוד