"למדתי להעריך הרבה יותר את הדברים הטובים בחיי"

בכ"ט בשבט התשס"ג (31.01.2003) נפל סמל דרור גרנות בעת שירותו. אמו חנה מספרת במכתב על הקשר שהיא מקיימת עמו גם היום, 15 שנה אחרי. "אתה משדר ואני קולטת בלבי ובמוחי", היא כותבת

חדשות כיפה חנה גרנות 17/04/18 20:15 ב באייר התשעח

"למדתי להעריך הרבה יותר את הדברים הטובים בחיי"
צילום: כיפה

מכתב לדרור גרנות – 15 שנים בלעדיך

סמל דרור גרנות ז"ל נפל בעת שירותו הצבאי בחטיבת גבעתי, באמצע השירות הצבאי.

דרור יקירי,

הבנתי לאחר 15 שנים בלעדיך שאני צריכה לפנות את הלב שלי מהצער והיגון הגודשים את כל חדריו, על מנת לחדש את הקשר איתך. ואכן הקשר בינינו ממשיך בממדים אחרים, אבל בעלי משמעות עמוקה עבורי. אתה משדר ואני קולטת בלבי ובמוחי. מנסה לחדד את חושיי ולקלוט את הדברים הנסתרים, מה נאמר בין השורות. אני משחיזה את עטי ואת חוט מחשבתי, מנסה לאחות את השברים באמצעות תמצית הסיפור והשיר.

הבנתי עתה שהמוות משולב בחוזקה בחיים. חשבתי בעבר שהמוות מנוגד לחיים, כמו שהעצב מנוגד לשמחה. כשאנו משווים בין הניגודים ויוצרים גבול מלאכותי ביניהם, נבצר מאיתנו לראות מעבר לאופק. הצלחתי להתרומם גבוה, לבדוק את הגבולות מעבר לאופק. בדקתי האם הגבול מלאכותי וקיים רק בתפיסתי או שהמציאות שונה. הבנתי שהמוות והחיים משולבים מאד זה בזה ואין גבול ביניהם.

כאשר אני מותחת את מחשבותיי ובוחנת את המציאות מזווית שונה אני מבחינה בתוך המסגרת השחורה של מודעות האבל השנתיות גם בחיוכך המקסים ובזיק עיניך התכולות המתמזגות עם תכול השמיים.

למדתי להעריך הרבה יותר את הדברים הטובים בחיי. למדתי לחיות בצד האובדן. לחיות איתך בלב, לחיות לצידך. להתענג על היותך עימנו כמעט 20 שנה. לשמוח עם עין אחת צוחקת ועין שנייה דומעת. למדתי להעניק חיבוק חם, כתף תומכת וגם לקבל חזרה. להודות שהחיבוקים של החברים מחזקים אותי ומזרימים לי אנרגיות טובות.

לעיתים אני עומדת משתהה מול גודלו של העולם ומרחביו, מנסה לכבוש פסגות גבוהות ולהכיר תרבויות מרוחקות. אך לפעמים הוא נראה כה זעיר, זה העולם. התעופה צימצמה מרחקים. האינטרנט סייע לנו להפנים כי בין האנשים הדרים בו, רב המשותף על המפריד.

גן משחקים שהוקם לזכרו של סמל דרור גרנות ז"ל

גן משחקים שהוקם בכפר סבא לזכרו של סמל דרור גרנות ז"לצילום: באדיבות המשפחה

תחושת האובדן, למי שהיה ואיננו עוד כמעט זהה ומדקרות הגעגועים צורבות בכל חזה ובכל לב על פני כדור הארץ, לא משנה צבע העור המכסה את הלב. כך ממש חשתי כשנתקלתי לראשונה בשירו של ברק פלדמן על תא הטלפון.

השיר מספר על תא טלפון שניצב בכפר קטן ביפן בשם אוטסוצ'י. הכפר הזה סבל אבידות רבות בנפש בעקבות רעידת אדמה וצונמי שבלעו בתים רבים על יושביהם וכילו במחטף של חצי שעה כ-16 אלף אנשים.

אחד מהם שאיבד את בן דודו, בנה בגינת ביתו תא טלפון, על מנת שיוכל להתקשר אליו כשיתגעגע.  התא הזה הפך למוקד עליה לרגל ליפנים שאיבדו את יקיריהם.

השיר של ברק פלדמן נפתח כך:

בְּאוֹטְסְוּצִ'י, יַפָּן יֵשׁ תָּא טֶלֶפוֹן קָטָן
עִם סִפּוּר מְיֻחָד וּמַדְהִים
אוֹמְרִים שֶׁדֶּרֶךְ הַטֶּלֶפוֹן שֶׁשָּׁם
אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עִם הַמֵּתִים

בעקבות השיר על תא הטלפון הזה אני כותבת לך.

בתא הטלפון ביפן                             

כתפיי הצמיחו נוצות לבנות ואני מרחפת לשם
נוחתת רכות בתא הטלפון הקטן
תיקרתו חסרה, קירותיו שקופים

ביד רועדת מחייגת את מספרך החקוק בליבי
רואה את תור היפנים הממתינים בחוץ בסבלנות
ואת השמיים, בם נשקפות עינייך התכולות.

המכשיר מיושן, שחוח, עוטה משא כבד על כתפיו
אך האפרכסת קלילה בידי, כנושאת עצמה לאוזני
לואטת: איחזי בי ודברי אליו, הוא שומע את קולך
כפי שקלט עוד מרחמך, הלמות ליבך .
רחשים עמומים בוקעים מהאפרכסת, סומרות שערותיי.

בחלל התא נישאות שיברי מילים שאיני מבינה
בליל שפות וצלילים, קיטעי בכי חנוקים
מגדל בבלי צר ומוזר, ראשו לא נצפה ובסיסו למרגלותי.

"תשאירו הודעה, אני לא זמין"  בוקע קולך הצלול
כבר חמש עשרה שנים שאינך זמין דרורי
אכן, זה קולך האהוב "שומע אותי דרורי שלי?
הגעתי ליפן, אמרו לי שכאן תשמע את קולי

כמו שבלונדון יש טלויזיה מצוינת,
ביפן הרכבות מהירות יותר,
הטלפונים ביפן ממש קסומים.

נולדו כבר חמישה נכדים מקסימים
דור המשך, דור חסר, דור בא
דרור חסר ודור בגרה, כבר בת מיצווה.
חסרונך בי פעור, מדמם וצורב
חבק, נשק, לחש לי שמצאת את אהבת חייך.
אוהבת, חושבת ונוקב הגעגוע "

התור הארוך מחוץ לתא רוחש, חסר סבלנות
מניחה את האפרכסת על כנה.
בכיי מטפס לאיטו על המגדל
מצטרף לבליל הקולות שבתא.

צפו במכתבים נוספים מהפרוייקט "מאז שעזבת"

 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן