כשאני רואה היום חבר'ה צעירים נוסעים בטרקטורונים, אני נחרדת כלפי חוץ ומתמלאת חיוכים מבפנים.
אני נזכרת שהיו ימים... הייתי מאותם הצעירים. הרבה פחות זהירה מהיום.
היינו נוסעים בשטחים הפתוחים מאחורי המושב. מחזיקה חזק ונותנת לרוח לפרוע את שערי.
אני זוכרת את ההרגשה כשהמנוע נכבה, ריח חזק של דלק באוויר, זרמים בידיים, השקט המוזר באוזניים והשיער כולו קשרים.
עשינו כמה טיולים כאלה, לא רק בשדות.
האחרון שבהם היה טיול לכבוד הגיוס. טרקטורון ורכב 4*4 . לילה בכינרת ומסלול בהרי הגולן.
היה כיף גדול.
דניאל גומז ושירי רימוןצילום: באדיבות שירי רימון
התבדחנו אודות קורס טייס ואת חלק מצילומי הווידאו צלמתי כהומור, במטושטש..
כמה ימים אחרי כבר חגגנו במסיבת גיוס רשמית, בבריכה של אחד מהחבר'ה.
אלו היו ימים של נעורים של צחוק עם הרבה שמחה והתרגשות מהעתיד.
בתפריט היו נסיעות לבקו"ם ללוות חברים, שיחות עדכון איך ומה קורה, גאווה גדולה וגם דאגה.
המסלול הזה של קורס טיס, נורא ארוך ותובעני, לפחות בתחושה שלי בין ההשבעה לטקס קבלת הכנפיים חיים שלמים משתנים..
במבט לאחור אני מבינה ששם הפכנו מחבר'ה לחברי ילדות. שם הילדות נגמרה באופן רשמי.
העניין עם חברי ילדות אפילו שברור שהם חלק חשוב ממי שגדלנו להיות, זה שהם לרוב נשארים בילדות. חלק גדול מהם לא ממשיך אתנו באותה הדרך וקורה שברגעים המרגשים ביותר, העוצמתיים. דווקא אלו שהכרנו מגיל צעיר, אלה שעברו אתנו שנים של ילדות קסומה, שעשינו איתם דרך ושהזיכרונות איתם כה רבים ומעצבים. דווקא הם לא יהיו חלק מהמעגל הקרוב בזמני שמחה או משבר שמתרגשים ובאים בעולמנו. החיים והשגרה חזקים יותר וכמו שקורה באופן טבעי, החבר'ה מתפזרים וכבר הרבה פחות נפגשים. גם החתונות מאחורינו. מתראים רק בשבתות כשבאים להורים, מפגש ספונטני על השבילים וזה נחמד.
בעבר הרחוק, לא פעם קרה שהלכתי לתפילה בשישי בערב ושמעתי מאחוריי פססס פסססס...
היינו ממשיכים את הדרך יחד. משלימים פערים, מתעדכנים, קובעים דברים להמשך השבת.
ילדות שכזאת.
ופתאום, אחרי שנים ארוכות, שוב זה קרה.
שישי, אחרי כניסת השבת, בעודי צועדת אל בית הכנסת. נשמע פתאום "פססס" כזה של פעם מזמן.
מסתובבת, "יאאאא איזה נחמד שגם אתם כאן השבת" .
משלימים בחטף פערים במיוחד אני זוכרת את: "אשתי בהריון, עזבנו את גבעת שמואל"
אני בתגובה: "שמעתי, ממש שמחתי. ודווקא ממש מתאים לכם גבעת שמואל, קצת פלצני..."
נכנסתי לעזרת נשים הוא לגברים.
דניאל גומז ז"לצילום: באדיבות המשפחה
אני זוכרת שנכנסתי לבית הכנסת ואמרתי לעצמי, "למה הוספת את הפלצני הזה?"
אומנם זה גרם לו לחיוך אבל הרגיש לי מטופש.
אם הייתי יודעת שזאת תהיה השיחה האחרונה שלנו, הייתי מחכה מחוץ לבית הכנסת להגיד לו עוד כמה דברים.
אולי הייתי אומרת לו ש "סייג לחוכמה -שתיקה", כאילו נכתב עליו.
אולי הייתי אומרת עוד הרבה דברים, גם סליחה אם פגעתי אי פעם ושגבעת שמואל זה דווקא אחלה,
קרוב להורים שלו ושהוא בטוח יהיה אבא מדהים.
בעיקר הייתי אומרת, תודה על הזכות לקורא לו חבר ילדות.
וגם, תשמור על עצמך. אתה יקר .
כמה שבתות אח"כ, ממש בסיומה של מלחמת לבנון השנייה, דני ששימש כטייס המשנה וצוות מסוק ה"יסעור" הנחיתו שלושים וחמישה לוחמי צנחנים ורופאים בכפר יאטר שבפאתי הגזרה המרכזית. מיד עם המראתם חזרה לכיוון ישראל נורה לעברם טיל שפגע במסוק, המסוק התרסק וכל חמשת אנשי הצוות נספו.
דני, (דניאל גומז) היה חבר ילדות במלוא מובן המילה.
על אף תפקידו, לא זכור לי שדאגתי לו. היה לי ברור שהוא בלתי פגיע.
בדיעבד, הוא המודל המדויק לטובי בנינו שאינם.
השאיר אחריו אשה הרה, הורים, 3 אחיות, אח
והמוני חברים.
לזכרו.