העץ הנדיב גרסת 2012

כמו בכל שנה התכונן העץ הנדיב לילד שיגיע לבקרו בחג האילנות. יתלוש עלים, יכרות ענפים ויחסל כליל את כל הפירות. אבל השנה הילד לא הגיע. והעץ? הוא לא היה מאושר

חיים אקשטיין 08/02/12 11:30 טו בשבט התשעב

העץ הנדיב גרסת 2012
עטיפת הספר העץ הנדיב, צילום: עטיפת הספר העץ הנדיב

כשהילדים התחילו לשיר בדרך חזרה מהגן "ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות", ידעתי שהיום הקשה ביותר בשנה קרב ובא. ראש השנה לאילנות הוא אולי חג בשביל שאר העצים, אבל אצלי הוא בעיקר יום הדין. הנה, עוד מעט הוא יגיע, כמו בכל ט"ו בשבט ויעשה לי את המוות. יתלוש עלים, יכרות ענפים, יחרוט על הגזע ויחסל כליל את כל הפירות. אני אצטרך להחזיק מעמד לאורך כל הסיפור, ולתת לילד המעצבן הזה את כל מה שיש לי, עד קצה הזלזל האחרון, עד שבסוף יישאר ממני רק גזע. הוא, כרגיל, יהיה כפוי טובה כמו שרק בני אדם יודעים להיות, ואני אצטרך לשחק אותה מאושר. אם ארשה לעצמי לחטוף מתקפת עצבים, ולהפיל לו תפוח על הראש, אהרוס את כל השיעורים והפעולות שמעבירים עלי. כל המיתוס ילך פייפן. חוץ מזה, אין לי לב לעשות את זה. אני באמת נדיב.

אבל הפעם הוא לא בא.

כבר הייתי מוכן נפשית לביקור הקבוע שלו, לקחתי רטלין, נפרדתי אישית מכל עלה ועלה שלי ונתתי לו כצדה לדרך את ברכתי, אבל הוא לא בא. פשוט לא הגיע. חיכיתי בסבלנות, אולי משום מה הוא מאחר השנה, וכלום. נעלמו עקבותיו. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל התחלתי להתגעגע אליו. הוא ילד מרגיז, מופרע וחסר הכרת הטוב, אבל קשה לי בלעדיו. התרגלתי לראות אותו מתנדנד עלי, התרגלתי למשחקים המטופשים שלו, לא יכול להיות שפתאום הוא ייעלם לו, סתם כך.

עד מהרה התברר הפתרון לתעלומה. ילדים שעברו לידי בדרכם לבית הספר, סיפרו לי (לא לפני שהם ביקשו ממני חתימה, אני הרי "העץ הנדיב" בכבודו ובעצמו, מספר 2 ברשימת העצים הסלבריטאים אחרי ראש הברוש שבחצר) שהוא החליט לוותר השנה על כל העניין. יש לו דברים מעניינים יותר לעשות. עצים זה כבר אאוט לגמרי מבחינתו, אין לו מה לחפש על הענפים שלי. הוא יכול להתכתב עם מלא אלונים ואקליפטוסים בפייסבוק, הוא לא צריך אותי. הוא גם הוריד מהאינטרנט את המשחק "מלך היער 3”, ועכשיו הוא לא מסוגל להתנתק ממנו. נשארתי שלם, אבל לא הייתי כל כך מאושר.

חיכיתי שהוא יתבגר קצת, אולי בשלב הבא הוא יפסיק להתעסק בשטויות ויבוא אלי. באופן כללי יש לי סימפטיה לילדים יותר מאשר למבוגרים, אבל אולי בתור בוגר הוא יבין שעם משחקי מחשב אי אפשר ללכת למכולת. הוא צריך להתפרנס ממשהו, והדבר היחיד שהוא יודע לעשות - כפי שמוכיח הניסיון העשיר מהשנים שעברו - זה למכור תפוחים בשוק. אבל הילד עדיין לא נראה באופק. כנראה שגם עם תפוחים מהעץ לא הולכים למכולת, צריך לפתוח עסק, למצוא עבודה במשרד בכיר או לפתוח חברת היי-טק, היחידים שיכולים להתייחס לתפוחים כמו לכסף הם דוסים שלא מדברים על ביזנס בשבת. נראה לי שמבחינה עסקית די הרווחתי, עדיף שהפירות שלי יישארו אצלי, בפרט כשאין לי כוח לשמוע שוב את הילד המעצבן אומר לי שאני כבר לא ראוי בשבילו. ובכל זאת, לא הייתי כל כך מאושר.

עצים אף פעם לא מתייאשים, שתדעו לכם. הוא עוד ישוב. הייתי כל כך נחוש לא להתייאש, עד שהאמנתי שהילד יצטרך אותי בשביל לבנות בית ולעשות לעצמו סירה. כאילו שהוא יבנה את הבית שלו בעצמו במקום לרכוש פנטאהוז נחשק. כאילו שהוא אשכרה יפליג בסירה במקום לטוס לארה"ב. זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, אין מצב שבן-אדם יחיה את כל חייו בלי להיות חבר של עץ. אתם הרי לא יכולים בלעדינו. אבל הילד התעקש להסתדר בלעדי ולא לקפוץ לבקר אפילו לרגע. אפילו בניירות הוא בקושי משתמש, הכל הוא כותב במחשב.

לא, הילד לא הגיע במשך כל ט"ו בשבט. והאמת? לא כזה אכפת לי. הוא מתקדם, הוא מתפתח, הוא אפילו משתדל להיות ידידותי לסביבה ולכרות כמה שפחות עצים. הייתי שמח לתת לו ממה שיש לי, אני הרי עץ נדיב, אבל אם הוא יכול להסתדר בדרכים אחרות - אדרבה, זה מצויין. הוא ימשיך לחיות את חייו, ואני אמשיך לפרוח ולגדל פירות להנאתי.

אבל אני לא כל כך מאושר. הילד יכול לעשות היום הכל בעזרת המחשב, הפלאפון והאינטרנט. אבל אף אחד מהם לא ילמד אותו להיות נדיב.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר