ט"ו באב: האומץ לשנות

הנטייה לאמץ דפוסי התנהגות נוקשים מאפיינת את כל החיים ובפרט את חיי הזוגיות, אך האם בני הזוג ערים לצרכים המשתנים, לכך שמה שהיה פריצת דרך חיובית היום הוא כבר תשתית ברורה שיש להתקדם גם ממנה?

יפעת גלבר
טו באב התשעד
,
11 באוגוסט, 2014 12:43
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

בשירו "אבי היה אלוהים ולא ידע" מתאר יהודה עמיחי את חוויית ההתחנכות שלו על ברכי אביו כחוויה רכה ונעימה, בה חוקים וציוויים המסמלים בדרך כלל נוקשות חברתית ומתקשרים באופן אסוציאטיבי לקולו של האב הפאלי, המונרכי, הופכים בחווית ההעברה של האב והבן לרכים, חמים ומטיבים. את שירו הוא מסיים:

אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה

כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף

שניים לעשרת הדברות:

הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדיבר השניים-עשר, "השתנה, תשתנה"

שני הדברות הנוספים, מייצגים את שני הקולות הסותרים: זה המצווה באופן חד משמעי ונוקשה- אל תשתנה, וזה המבקש, רך ומאפשר-השתנה, תשתנה (כאשר אפילו הבקשה עצמה עוברת שינוי לשוני בתוך הדיבור..) שניהם מתאחדים בדמותו של האב המוטל על ערש דווי, קרוב להימוג ולהגאל מן החוקים,אל אחדות שאין בה הבדל בין הקולות השונים.

שיר זה שב ועלה בזכרוני כאשר נגשתי להבין את משמעותו של יום ט"ו באב ואת האמירה שלו לימינו.

ט"ו באב הפך בשנים האחרונות ל"חג האהבה".

המקור לעיסוק באהבה זוגית ביום זה, נגזר מן המשנה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים,

שבהן בני ירושלם יוצאין בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו...

ובנות ירושלם יוצאות וחולות [=מחוללות] בכרמים

ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך.

אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה...

משנה -תענית ד, ח

אולם בדיונים אחרים בגמרא, מנסים למצוא טעמים נוספים לחג קדום זה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב

וכיום הכפורים.

בשלמא יום הכפורים? משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום

שניתנו בו לוחות האחרונות.

אלא חמשה עשר באב מאי היא? -

אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה...

אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל ...

גמרא- בבלי מסכת תענית דף ל:ב - לא:א

מתוך חמש הטעמים המובאים לייחודו של היום, בחרתי להביא פה שניים, העוסקים בנשים ובדינים והלכות שונות שנחקקו על מנת להגן על זכויותיהן. במאמר זה אטען כי החוק שנחקק באופן שלא ניתן לשנותו, הצורך לשנותו, ומציאת הדרך לעשות זאת, הם העומדים בבסיס ההחלטה לציין את היום בשמחה המשתווה לשמחת היום בו נמחלים עוונות- יום הכיפורים.

יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה

בתקופת נדודי בני ישראל במדבר, הפכו בנות צלפחד לסמל לאומץ נשי ולהעלאת נושא מעמד האישה על סדר היום המדברי. הן היו חמש אחיות יתומות מאב, שאזרו אומץ ופנו למשה בדרישה לשנות את החוק שטען כי קרקעות עוברות בירושה רק מאב לבנו, ולמצוא בתוכו פתרון גם לאב שלא הותיר אחריו בנים אלא בנות בלבד. משה לא הצליח להכריע בעניינן, ופנה אל האלוקים.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."

במדבר כ"ז

אפשר לשער את השמחה שפרצה בקרב ציבור הנשים במדבר נוכח הפסק התקדימי החדש. מעתה, גם נשים יכולות לירוש אחוזה כמו הגברים. באותה התקופה, בה לא היה לנשים כל מעמד חוקי עצמאי, היה חוק זה פריצת דרך של ממש. אולם לחוק החדש הייתה גם נקודת תורפה: אם בנות צלפחד תנשאנה לבן זוג משבט אחר, לפי ההלכה אדמתן תהפוך להיות שייכת לבן הזוג, כלומר תעבור להיות שייכת לבן שבט אחר, מה שיפר את החלוקה האלוקית של האדמות לפי שבטים. לכן נפסק:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים....וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

במדבר ל"ו

ובכן- אליה וקוץ בה. משמעות הירושה הנשית היא חלוקה שבטית לא רק בנושא הנחלות אלא גם בנושא המשפחות ובחירת בני הזוג. מעתה, בנות שירשו נחלה תורשנה להנשא עם בחיר ליבן ובלבד שהוא מהשבט שלהן.

תקנה זו לא האריכה ימים, וחז"ל מספרים לנו כי כשנכנסו בני ישראל לארץ, יום אחד בט"ו באב, היא בוטלה .כפי שמציין רש"י:

ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב:

(רש"י שם)

יש לשער כי חוקים רבים נתהוו בתקופות הקדומות, ולא נחגגו חגים ביום חקיקתם. אני רוצה להציע שהשמחה והחגיגה הן על האומץ לערוך שינוי בחוק שבזמן חקיקתו היווה פריצת דרך חיובית וחשובה, אולם לאחר איזה זמן, כאשר הדרך שנפרצה כבר הפכה סלולה ופשוטה, לא נותר עוד צורך בחוק הפורץ, והיה צורך באומץ מסוג חדש- האומץ לשנות את החוק, מתוך התבוננות בעולם הערכים ממנו נובע החוק ובשלב הבא אליו הוא חותר.

אבחן נושא זה גם דרך התבוננות בטעם נוסף לטו באב.

יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל

כידוע, נדרו בני ישראל שלא לתת את בנותיהן לאיש משבט בנימין, לאחר שאילו התעללו באופן מזעזע בפילגש שהתארחה בגבעה. ושוב- ניתן לתאר את שמחתן של בנות ישראל באותה תקופה, על הנדר שנדרו בני עמן: אין מחילה למתעללים בנשים. אין מחילה לשבט שאפשר למעשה אונס קבוצתי להתרחש בתוך גבולו. אני משערת שבעולם העתיק נשים ובייחוד נשים ממעמד נמוך, חשו בלתי מוגנות, והנה- עם ישראל במהלך מוסרי ממעלה עליונה מכריז על כבוד האישה כעל ערך עליון.

אולם שוב עוברות מספר שנים ובני ישראל מתחרטים על החוק שהם חוקקו. הדרך החשובה נפרצה ושוב אין צורך בפורץ. כעת ברור לכולם שאסור להתעלל באישה. אבל המשמעות של הכחדת שבט מישראל היא חמורה לא פחות.

וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה יְהוָה פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה.

וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל.

וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן.    

וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה.

ויצו אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.

וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב [לָרִיב] אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ.

במהלך תחוקתי מפותל מצליחים חכמי העם למצוא בקיע בנדר ולאפשר לבני בנימין "לחטוף" להם נשים משבטים אחרים, מאחר והנדר הוא לא לתת להם נשים, אך אין נדר שאוסר עליהם לקחת לעצמם.

לא אדון כעת בנושא החטיפה והמוסריות שלה, ואסתפק בהפנייה למאמרה של חנה פנחסי המדגיש את הניגוד בין האישה הנאנסת בחשאי בלילה, לבין זו הרוקדת בחופשיות בכרמים מתוך כוונה למצוא בן זוג. לענייננו- חג נחגג על האומץ לשנות. לחוש את הצרכים המשתנים של הקהילה, של העם, ואת האחדות כערך עליון, ומתוך קליפה נוקשה של ציווי שהיה נכון וחיובי בשעתו אך הפך למגביל ומטעה בזמן אחר- להבקיע ציווי חדש, חי ונכון לזמנו. תנועה זו היא כל כך לא ברורה מאליה, שהיא מהווה סיבה טובה למסיבה.

זוגיות ואהבה

הנטייה לאמץ דפוסי התנהגות נוקשים מאפיינת את כל החיים ובפרט את חיי הזוגיות. "אל תשתנה" אומרת הכלה לאהובה החתן מתחת לחופה. "אל תשתני" הוא משיב לה באהבה. אולם ימים עוברים והיא מתחילה להתחנן לפניו :"השתנה, תשתנה". האם הוא שומע את קריאתה? האם היא מספיק אמיצה כדי להשתנות? האם בני הזוג ערים לצרכים המשתנים, לכך שמה שהיה פריצת דרך חיובית היום הוא כבר תשתית ברורה שיש להתקדם גם ממנה?

נראה כי ישנו מימד חשוב בדיבר האחד עשר של עמיחי: אל תשתנה. הנאמנות, הכבוד והרצון להצליח ביחד, האמונה באיחוד ובזוגיות, ההם היסודות הקבועים- הן ביחסי העם והאל, ביחסים החברתיים בתוך העם, וביחסי איש לבת זוגו, וביחסים בכלל.

אולם אילו יהפכו לגורם חונק אם לא יתקיים גם הדיבר השנים עשר- השתנה, תשתנה. יחסים ללא דינמיות הם יחסים מתים. יחסים המאפשרים תנועה ושינוי, בונים חברה ועם, ובונים זוגיות חיה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ההפגנה בירושלים אמש צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ההפגנות נגד נתניהו: 16 נעצרו

קרא עוד