אומרים, שבשביל לקבל תורה צריך לקפוץ למים. כמו מקווה. לתת למים להקיף אותנו. עד צוואר.
אבל אני, אני ראיתי יותר מדי בוגרי ובוגרות המקווה הזה שנקרא בית מדרש. והבועה שהם יצאו איתה מבית המדרש התנפצה להם בפנים, באוניברסיטה או בתאילנד, או סתם במשרד עורכי הדין.
ותמיד אותה תחושה. מרוב מקווה וטהרה, מרוב אור, שכחנו להכין את עצמנו לקראת היום שאחרי.
א' באלול הגיע, ואיתו החזרה לישיבות ולמדרשות. בנים ובנות ממלאים את האולמות הגדולים בקולות של תורה ודיבור של קודש. האצבעות חוזרות לדפדף, והראש והלב, חוזרים לאהוב. והגמרא, והראשונים. יקבלו צבע בלחיים, ויחזרו לחיות בין טורי הלומדים.
א' באלול, ואני רוצה להזכיר שהפלא הזה של בית המדרש, הזכות לשתות בצמא, עבור רוב חובשי הספסלים, הוא תחנת ביניים, שתכליתה- הגעה אל התביעה הגדולה. הדרישה העמוקה, היסודית, הקשה. חיי קודש בתוך עולם של חומר.
ובית מדרש, פלאי ונשגב ככל שיהיה, הוא גם מקום לרכוש בו כלים ליום שאחרי. בית מדרש הוא הזדמנות של פלא, ליפול אל זרועותיו של אב הרחמן, יחד עם הידיעה שיום אחד נצא החוצה.
בית מדרש הוא לא רק הזדמנות להתענג על התורה. הוא גם הזדמנות למלא מצברים ולהתכונן לחיים שאינם בין דפי הגמרא.
ולכן, אולי צריך לומר את הדברים כבר עכשיו. בא' באלול. ולהזכיר אותם לקרובים ולאהובים לנו.
גם על לימוד התורה- צריך להתפלל. להתפלל שנזכה להתאהב, שנזכה לראות את המאור שבה, שנזכה להרגיש איך התורה מתפשטת בנו.
אבל להתפלל, כך למדנו, חייבים בבית עם חלונות. כדי להזכיר לנו שמחוץ לבועת התפילה- יש עולם. ועל העולם הזה אנחנו מתפללים.
לזכור ולהזכיר שלכל תפילה- יש מוצאי תפילה.
וכאשר הולכים ללמוד תורה- צריך להזכיר לעצמנו, שלכל בית מדרש- יש מוצאי בית מדרש.