השיעור שלמדנו באלול מנבחרת הרחמים

במשחק אימון של בקייב שבאוקראינה, פשט שחקן נבחרת ישראל את חולצתו ומסר אותה לילד מקומי שרעד מקור. אבינועם הרש התמוגג ממעשה החסד הזה, שפקח את עיניו לדברים הקטנים שאנו לעתים מפספסים

אבינועם הרש 25/08/13 11:56 יט באלול התשעג

השיעור שלמדנו באלול מנבחרת הרחמים
NYC2TLV-cc-by-sa, צילום: NYC2TLV-cc-by-sa

לפעמים רעיונות המוסר הגדולים ביותר נולדים במקומות הכי פחות צפויים, לפעמים נשמתו של יהודי פשוט צמאה לגיץ קטן של מעשה טוב שכמו אפקט הפרפר מרעיש את כל העולם וגורם לקידוש ה' גדול.

זה היה עוד משחק אימון של נבחרת ישראל הפעם מול אוקריאנה בקייב, רגע לפני שהיא חוזרת להתמודד בכבוד על זכותה להפסיד ברגע האחרון במאני טיים ולפספס את העלייה למונדיאל.

כידוע, נהוג במשחקים בינלאומיים שילדים קטנים מהמדינה המארחת עומדים בהשמעת ההמנונים לפני השחקנים הבוגרים, אלא שבמשחק הנוכחי, התחיל לרדת גשם זלעפות בעל פתיל קצר במיוחד, שניתז בחזקה על השחקנים והעל הילדים האוקרייאנים הקטנים שרעדו במובן ההכי לא מטפורי של המילה.

באותו רגע תוך שבירה ברורה של ה'קוד האתי' במשחקים בינלאומיים, פשט שחקן נבחרת ישראל שירן ייני את האימונית שלו בשביל לעטוף איתה את הילד האוקראייני הקטן שרעד מתחתיו ונשאר רק עם חולצה קצרה.

כמו סוכם הדבר מראש, תוך רגעים ספורים הורידו כל שחקני נבחרת ישראל את האימוניות שלהם וכיסו בה את האוקרייאנים הקטנים, כי מה, האינטליגנציה החברתית מחייבת לא? ילד קטן קופא לך מקור מול הפרצוף, תישאר אדיש ולא תוריד?

אז זהו. שמסתבר שמה שהיה כל כך ברור לשחקנים שלנו, לא ממש הרשים את האוקריאנים עצמם שהמשיכו לעמוד כאילו כלום, עטופים כמו שצריך מחום האימוניות שלהם כשלפניהם רועדים חסרי אונים הילדים הקטנים מאותה המדינה.

הסיפור המיוחד הזה עורר הדים ורעש יוצאי דופן בכל אוקרינה ורוסיה כאשר למחרת זעקו כותרות העיתונים הרוסיים והאוקראיינים שאהבת ישראל כידוע היא לא בדיוק כוסית הוודקה שלהם תוך הצבת שתי התמונות בהם רואים את ההבדל בין שתי הנבחרות:

"הם ואנחנו" ומיד מבול הטוקבקים האוקריאנים הזועמים על נבחרתם האטומה משהו שטף את הרשת ושאל:

"האם זה לא הדבר האנושי לעשות ולנהוג כמו שנהגו שחקני נבחרת ישראל?"

חשבתי, מה בעצם התכוון שירן ייני, שהתחיל את כל קידוש ה' המופלא הזה שהואיל לתדמית הישראלית יותר מאלף קמפיינים מושקעים של משרד החוץ?

מבחינתו זה הרי מובן מאליו: לתת. להקריב בשביל שלילד זר, שהוא רואה אותו מן הסתם בפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלו יהיה חם. האנושיות המתפרצת הזו, שלנו מובנת כל כך מאליה פשוט גמרה והמיסה את הקרחונים האוקרייאנים והרוסים.

חשבתי גם כמה אני יכול וצריך להתעודד ממעשה החסד הקטן הזה, ואיך לפעמים דווקא ההזדמנויות הקטנות האלו שעוברות לי בין הידיים, הפרטים הקטנים האלו שאלוהים נמצא בהם, יכולים בעצם להכריע את הכף לקראת יום הדין אם רק אלך עם הנשמה שלי ואעשה את מה שכל כך מובן ופשוט שאני צריך לעשות.

נכון, לקום וותיקין לסליחות זה חשוב, לשבור את המידות, להתכונן לראש השנה, אבל שרק לא אפספס מרוב המעשים הבומבסטיים את ההזדמנויות היקרות האלו שפחות 'מיוחצנות' ונשלחות אליי משמיים ורק מחכות שאפתח אותם ואעשה עוד מעשה טוב וקטן שיקדם את העולם.

אח! חבל שר' לוי יצחק מברדישטב, סנגורן של ישראל לא ראה את המשחק הזה. הוא בוודאי היה נהנה.

במשחק אגב, הפסדנו שתיים אפס, אבל הפעם לשם שינוי הניצחון היה כולו שלנו.

המאמר התפרסם השבת בעלון ”עולם קטן“

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר