הריקוד של הלב

תגיד לי, איך אני אמור להרגיש את ´אלול´? אני לא יודע מה עם שאר החברים שלי, אבל האמת, שנכון לעכשיו זה לא ממש מעניין אותי כל הטראאם הזה מסביב לראש השנה. תכל´ס מה לי ולזה?

אבינועם הרש 21/08/13 10:57 טו באלול התשעג

הריקוד של הלב
shutterstock, צילום: shutterstock

אחת מהבעיות הידועות של השותי"ם הסמינריונים היא הנחת היסוד לפיה המדריך צריך לירות בצרורות תשובות על כל שאלה שלא תיזרק אליו, כאילו היי, האולפנה/ישיבה/ או ווט אבר, הביאו אותך לשבת הזו בשביל לדפוק כזה שואו שפסטיבל האור בירושלים זה חושך לידך:

'האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?'

- לא, כי בגלל שהוא כל יכול, הוא לא יכול להיות לא יכול. בום

'למה אני מרגיש שלמרות שהתפללתי ממש חזק הקב"ה לא שמע לתפילות שלי?'

-כי להבדיל מתפריט טייק אווי בארומה שההזמנה שלך מוכנה תוך כמה דקות, אצל הקב"ה מילוי הבקשות שלנו עובד בצורה קצת שונה. בום.

ואז, אחרי שהחלפתי מחסנית ושחררתי את הנצרה בדרך לצרור הבא, הגיע ידידיה משום מקום והביא לי בראש:

"תגיד לי, איך אני אמור להרגיש את 'אלול'? אנל'א יודע מה עם שאר החברים שלי כאן אבל האמת, שנכון לעכשיו זה לא ממש מעניין אותי כל הטראאם הזה מסביב לראש השנה. תכל'ס מה לי ולזה?

אתמול ישבתי ככה, בקטנה עם בן דוד שלי שניסה קצת 'לנער' אותי ואז הוא הקריא לי איזה קטע הזוי על זה שפעם, כשהגיע אלול, רק מההכרזה של החזן בברכת החודש: אלול! כולם התחילו לבכות מרוב פחד והבן דוד שלי קורא את זה ברצינות ואני רק סובבתי את הראש כי לא היה לי נעים שיראה איך אני עוד רגע מתפוצץ לו מצחוק.

מה כן מפחיד אותי? שאני לא אעבור טסט ראשון, שאני לא אעבור גיבוש מטכ"ל, ששירה החברה שלי תיפרד ממני, יודע מה? כשאני חושב על זה, אפילו אם בית"ר תרד ליגה, יותר מעניין אותי מהראש השנה הזה. נראה לי שאתם חיים בוואחד סרט אם אתם חושבים שכל האגדות האלו על ספרי מתים וספרי חיים שלמדנו בגן שושנה באמת משפיעים עלינו".

דממה השתררה בחדר. הרגשתי איך עשרים זוגות עיניים ננעצות בי כחיצים דוקרים בצורת סימן שאלה.

חשבתי עליי בגיל של ידידיה בדיוק באותו המצב. איך שגם אני לא הבנתי מה כולם רוצים ממני. יום הדין, משפט? בסדר, שמענו עליכם. סעו לשלום, המפתחות בפנים. אני כבר התקשר אליכם. הבנתי שזה שהשכל שלי הצליח להבין, זה אחלה אבל לא ממש שווה עם בשביל הלב שלי התובנות האלו היו סינית, לא מדוברת, זו של הכפרים. עד שבקרתי במסגרת 'סיור סליחות' בכותל בליל ראש השנה. ארבע לפנות בוקר. קור כלבים. רואה מלמעלה איך אלפי אנשים מרכיבים פסיפס אנושי מדהים שממלא את רחבת הכותל. צפונבוניות מצהלה ליד ערסים מרמת שרת. ננחים ליד אקדמאים. כולם באקסטזה. שואגים: 'חטאנו לפניך, רחם עלינו'. תקיעות שופר מחשמלות את האוויר. הרגשתי כמו במשחק המכריע של מכבי מול צסק"א בגביע אירופה שניות לסיום כשכל הקהל נעמד על הרגליים ומפסיק לנשום מרוב מתח, רק שהפעם זה היה הרבה יותר חזק. נגעתי בלב ושמעתי בפעם הראשונה איך שהוא מתחיל לעכל וללעוס את התובנות האלו. להבין את המשמעות של 'הנה יום הדין הנורא'. כמה ימים אחר כך הייתי בהלוויה עצובה במיוחד. אדם אהוב וצעיר שחשב כמו כולם שיחיה לנצח נקבר. רציתי להקיא מרוב פחד. פתאום לא עניין אותי כלום, רק שיתנו לי לחיות. אז גם הרגשתי בפעם הראשונה איך הלב שלי חי את אימת הדין של ראש השנה'.

הסתכלתי על ידידיה ושאלתי אותו:

"מתי בפעם האחרונה הרגשת באמת אימת הדין? שאתה יכול כמעט לנגוע בפחד?"

הוא ענה: "האמת שלפני שבוע, חזרתי בטיסה מלונדון עם המשפחה והיה לנו כיס אוויר רציני. הרגשתי חסר אונים, שעוד רגע כל החיים שלי נגמרים. באותו רגע לא עניין אותי כלום. רק התפללתי לה' שיוציא אותנו מזה".

"מה זה מראה לך?“, המשכתי, "שאנחנו יכולים לצפצף עד מחר על החשיבות של אלול, ועל המשפט של ראש השנה אבל כל עוד הלב שלנו לא בעניין זה כמו לחתום בחול".

"אוקי", אמר ידידיה, ”אז מה אתה בעצם מציע לעשות“.

"עזוב אותך מהכול", עניתי, "פשוט נסה להתבודד קצת עם עצמך ולשחזר לעצמך את הרגעים המטורפים האלו, בהם ממש לא עניינו אותך הטסט שלך או גיבוש מטכ"ל והלב שלך, צעק מפוחד כולו, רק דבר אחד: ה' תן לי חיים!“.

קוראים לזה 'השבה אל הלב'. והיא מגיע אחרי התבוננות. או בשפת הקאוצ'ים דמיון מודרך:

להישאב למצב המפחיד ההוא, בו נשמנו את הידיעה ששום דבר בחיים שלנו לא מובן מאליו וכרגע כלום, פשוט כלום לא מעניין אותנו חוץ מאשר התפילה לעוד חיים. נסה כל יום להקדיש כמה דקות לעניין. לקחת פסק זמן. לצאת מעצמך. בהתחלה זה יראה לך קצת מוזר, אח"כ זה כבר יזרום לך כמו ברנדי משובח שהחסידים שותים כשאומרים לחיים".

"לחיים. שנכתב לחיים טובים", החזיר לי ידידיה בחיוך והרים את פחית הקולה ששתה.

"וכשמשיב האדם את האמת ללבו ומרגיש בסתירה שבו ומתבייש בכל לבו, הרי הוא יוצר בנפשו מציאות חדשה, חיים חדשים...נמצא שרק עצה אחת בידנו להכין את עצמנו לראש השנה: מוסר עם השבה ללב - התעוררות המביאה למעשה דווקא" (הרב דסלר, מכתב מאליהו, חלק ב', הכנה פנימית לראש השנה).

המאמר יתפרסם בעלון ”השבת“ של ”צהר“

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר