המאמר שהוביל לעזיבת הרב מעתניאל - לא דברי כפירה

הרב אברהם סתיו מנסה לנתח את הרעיון שעומד בבסיס המאמר שהצית "ויכוח נוקב על גבולות השיח" בישיבת עתניאל ולפרישתו של הרב שמואל אריאל

חדשות כיפה הרב אברהם סתיו 29/03/18 11:57 יג בניסן התשעח

המאמר שהוביל לעזיבת הרב מעתניאל - לא דברי כפירה
הרב אברהם סתיו, צילום: באדיבות המצולם

בספר "העתיד של המוח" מתואר ניסוי מרתק שנעשה באדם בעל מוח חצוי (שעבר ניתוח שהפריד בין שתי ההמיספרות, החצאים, של מוחו).

החוקר הציג בפני כל חצי של המוח את השאלה: "האם אתה מאמין באלוהים?". כאשר הוצגה השאלה בפני ההמיספרה הימנית, זו האחראית על הרגשות, התשובה הייתה חיובית; ואילו כאשר נשאלה ההמיספרה השמאלית, האחראית על חשיבה רציונאלית, התשובה הייתה שלילית.

אנשים רבים חיים במציאות כזו. הם חשים את האמונה כמרכיב עמוק ברובד הרגשי והקיומי שלהם, אך מבחינה שכלית חשים שהיא 'לא מסתדרת' עם החשיבה הרציונאלית. שמושגים כמו השגחה ונבואה עומדים בסתירה לאורח החשיבה ה'מדעי' שעליו גדלו.

כיצד מתמודדים עם מציאות כזו? כיצד עונים לתלמיד ששואל שאלות קשות, קשות מדי?

בסמינר 'בית יעקב' שבו נהגתי להיבחן מדי חודש על שלושים דף גמרא-רש"י-תוספות, חקוק היה בכניסה לבית הספר שיר באותיות של קידוש לבנה שנפתח במילים: "למדני לא לשאול". זו גישה אחת, לגיטימית, של התמודדות. "הסתלק מן הספק".

גישה אחרת, טובה לא פחות, היא לנסות להתמודד עם הספיקות ולהכריע אותם. הרב משה רט עשה זאת לאחרונה בהצלחה בספר "פשוט להאמין", וזו דרכם של רבים מגדולי ישראל מאז תקופת רס"ג ורבי יהודה הלוי.

אלא שבסופו של דבר, יש לא מעט שנותרים במבוכתם, גם אחרי כל המאמצים הללו. הם לא מצליחים לשכוח מן הספיקות, וגם לא לפתור אותם. לעיתים כבר לא מדובר רק בספיקות, אלא בהכרעות ברורות: "התורה לא ניתנה מן השמיים"; "אין אלוהים".

עבור אותם בני-אדם, ה'נבוכים', פתח הרמב"ם ערוץ חדש של התמודדות: פרשנות מחדש של האמונה התורנית. אינך מאמין שלא-ל יש גוף? אז נפרש מחדש את פסוקי ההגשמה של התורה. הגעת למסקנה שלא ייתכן שהעולם נברא יש-מאין ממש? תוכל לפרש מחדש את פרשת בראשית.

הרמב"ם עצמו, לא נותר אדיש לשאלה הפילוסופית. את העמדות הפילוסופיות השגויות לדעתו הוא דחה בתוקף, ואת המאמצים הפרשניים הקדיש רק כדי להצדיק את הדעות שאותן קיבל בפועל (כך לפחות עולה מפשט דבריו; שערי פרשנות למורה הנבוכים לא ננעלו ולא יינעלו לעולם).

אך הרב קוק לקח את דבריו צעד נוסף קדימה, ויישם אותם כהנחיה חינוכית (אגרת קלד): "זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה".

השלב הראשון, כותב הרב קוק, ביחס לכל (!) דעה, הוא להכיל אותה. לראות איך אפשר לבנות את ארמון התורה, לקיים את המשך המחויבות לתורה ומצוות, גם בהנחה שהיא נכונה. רק בשלב שני: "כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להלחם עליה גם כן".

אסור לנו לנהל את מלחמת הדעות והאמונות עם גבנו לקיר. מתוך תחושה שאם לא נוכיח שהתורה ניתנה בסיני יתפרק כל עולמנו האמוני. אלא מתוך תחושה של ביטחון ומתוך מקום של כוח. גם אם התורה לא ניתנה בסיני אמשיך לקיים אותה. ועכשיו אגש להוכיח שהיא אכן ניתנה.

מתוך גישה זו ניגש הרב קוק לסוגיית האבולוציה, ומתוכה הסכים הרב קוק לנסות ולהכיל גם את העמדות הכפרניות ביותר, דוגמת ביקורת המקרא: "אנחנו צריכים להראות חיוב שמירת התורה וקדושתה אפילו עם קבלת כל טענות של טעות של מבקרי כתבי הקודש" (פנקס יג).

אולם קיים הבדל מהותי בין שני סוגים של תוצאות שאליהן מוביל התהליך הזה בסופו. בהמשך האיגרת הנזכרת לעיל כותב הרב קוק שמתוך גישה כזו של התמודדות עם הכפירה "הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות". יש וההתמודדות עם הכפירה חושפת שכלל לא מדובר בכפירה. כך למשל הרב קוק אימץ בחום את תורת האבולוציה וכתב שהיא מתאימה לתורת הסוד; וכן הרמב"ם אימץ מסקנות רבות של הפילוסופיה האריסטוטלית (שאותן פירק רבי חסדאי קרשקש אחרי כמה דורות, אך זהו כבר סיפור אחר).

אך יש ואחרי השלב הראשון, שלב ההכלה, אנו חוזרים וקוראים בקול: "משה אמת ותורתו אמת", וניגשים ללחום את מלחמת האמונות והדעות בעוז. כך עשה הרב קוק ביחס לביקורת המקרא, וכך נהג הרמב"ם ביחס לגישות מסוימות בסוגיית הקדמות.

מאמרו של ד"ר שלום צדיק, מרצה מחונן וירא-שמים מן המחלקה למחשבת ישראל בבן-גוריון, שפורסם לאחרונה, מיישם ומרחיב את שתי הגישות האחרונות ביחס לכפירה בת-זמננו.

בחלק הראשון של מאמרו הוא מציג את גישת הרמב"ם, ומצביע על העוצמה שבה: פילוסוף דתי אמיתי לעולם לא יפסיד בוויכוח לאתאיסט. קיצוני ככל שיהיה הטיעון האתיאיסטי, תמיד יוכל המאמין לומר: "אולי, ועדיין". אולי הייתה אבולוציה, אך עדיין אני מאמין בתורה; אולי התורה לא ירדה בשלימותה מסיני, אך עדיין אני חייב לקיים אותה. העוגן שמחזיק את הפילוסוף בתוך הדת איננו קביעה אמונית כזו או אחרת, אלא מחויבות קהילתית-חברתית עמוקה.

בחלק השני של המאמר הוא מציע דרך מקורית להתמודד גם עם העמדות הבעייתיות ביותר: היכרות עם הפילוסופיה הרדיקלית בימי הביניים.

כיצד תועיל הפילוסופיה הימי-ביניימית, שלכאורה אבד עליה הכלח, לקושיות של דורנו? מי שמכיר לעומק, כמו ד"ר צדיק, את המחשבה היהודית בספרד ופרובנס בין המאה ה-13 למאה ה-15, יודע שאפשר למצוא שם הוגים יהודים שהחזיקו בעמדות יוצאות דופן. עמדות שמגבילות את ידיעת הא-ל (רלב"ג), עמדות השוללות את הבחירה החופשית (רבי חסדאי קרשקש) ואף עמדות קיצוניות הרבה יותר.

הדרך המסורתית ביחס לעמדות אלו היא להתעלם מהן. להעלים מן הלומדים הצעירים את עצם קיומן, כדי שלא לערער את הוודאות האמונית שלו. אך ד"ר צדיק מציע דווקא להשתמש בהן: להראות שאפשר להאמין בכך שהא-ל לא יודע את המתרחש במציאות, ועם זאת להתפלל אליו; להאמין שאין בחירה חופשית, ועדיין לקיים מצוות.

יש סכנה בדרך זו, ללא ספק. אך עבור אנשים מסוימים יש בה פתח לגאולה. שהרי הטיעונים הארכאיים והמסורבלים לא יהיו מה שיסיט את האדם מן האמונה אל הכפירה. אך הידיעה שאפשר להיות אדם דתי גם בלי להאמין בדיוק באותם סיפורים שלימדה הגננת, יכולה להיות נחמה גדולה.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן