פרק מספר: החלק שלך בשנת השמיטה

לקראת שנת השמיטה מפרסם הרב יוסף צבי רימון ספר אודות השנה השביעית ומנגיש את ההלכות לקורא. גולשי ´כיפה´ מקבלים טעימה מהספר

הרב יוסף צבי רימון
ו באלול התשעד
,
01 בספטמבר, 2014 17:29

השקיה

המשנה (ב, ד) מציינת השקיה בין המלאכות שאסור לעשותן בשמיטה מדרבנן, ובגמרא (מו"ק ב:) נחלקו אם היא תולדה של חורש או של זורע.1 לאור זאת, מסתבר יהיה להתיר השקיה דווקא במקום הפסד, כשאר מלאכות דרבנן. ואכן, במשנה במסכת מועד קטן (א, א) נאמר: "משקין בית השלחין במועד ובשביעית", ובגמרא (מו"ק ב:-ג.) הוסבר שמכיוון שזו מלאכה דרבנן, היא הותרה דווקא במקום הפסד.

מפשט הסוגיה עולה שההיתר נאמר דווקא בבית השלחין, היינו שדה שמבוסס על השקיה, שללא השקיה יהרס לגמרי, ולא בשדה בעל, שבו ההשקיה נועדה רק להשביח. וכך פסק הרמב"ם(א, ח): "משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר".

אולם, בהמשך הפרק במסכת שביעית (ב, י) נאמר:

מרביצין בעפר לבן, דברי רבי שמעון; רבי אליעזר בן יעקב - אוסר.

מפשט דברי רבי שמעון, המתיר "הרבצה" (דהיינו השקיה), עולה שאין הוא מחלק בין שדה בעל לשדה שלחין, והוא מתיר השקיה בכל מקרה. אולם, הפוסקים נחלקו איזה סוג של השקיה התיר ר' שמעון בשביעית:

ר"ש והברטנורא(ב, י) הסבירו שרבי שמעון מתיר גם השקיה גמורה בשדה בעל, ולדעתו השקיה שונה משאר מלאכות דרבנן והיא הותרה לחלוטין, ואפילו שלא במקום הפסד.2 החזון איש(טז, ג) כותב שלפי הסבר זה, אין הלכה כר' שמעון.3

אולם במקום אחר מציין החזון איש (טז, יג) שדעת רבי שמעון מובאת במסכת מועד קטן (ו:) בשם חכמים (וכן בירושלמי שביעית ב, ז), ובירושלמי (ב, ג) מתואר שאמוראים רבים היו נוהגים "להרביץ" שדותיהם, ולכן הלכה כמותו. לאור כך אפשר להעלות בדעתו שני הסברים:

  1. הרמב"ם(פירוש המשניות שם, ובהלכות שמיטה א, ח) פירש ש"הרבצה" היא השקיה בין האילנות, ור' שמעון התיר אותה רק לשם מניעת הפסד.

  2. דרך ביניים עולה מדברי החזון איש (שם, על פי רש"י ותוס' והמאירי במועד-קטן ו:). לדעתו, הרבצה היא השקיה מועטת, "לזרוק עליהם רסיסי מים", ודווקא השקיה כזו הותרה בשדה בעל. לפי דבריו עולה להלכה, שבבית הבעל מותר להשקות מעט, ואילו בבית השלחין (כמו הגינות שלנו, שאינן מסתפקות במי גשמים) מותר להשקות אפילו הרבה.

כיצד יש להשקות בשמיטה:כפי שראינו, מלאכות דרבנן הותרו במקום הפסד, כשמטרתן היא לשמור על הקיים. ממילא יש לעשות אותן באופן המינימלי הדרוש לשמירה על הצמחים, כפי שכתב החזון איש (כא, יז):

ולכן במקום הפסד שימות כל עץ [או שיפסדו כל הפירות] יש לסמוך להקל בכל אלו, אך צריך לשקול כל עבודה ועבודה אם יש בזה חשש שימות העץ וכל שאינו אלא הרוחה אסור. ואם אפשר להסתפק בפעם אחת אסור לעשות שתי פעמים.

לפי עיקרון זה, כשמשקים גינת נוי,4 יש להשקות השקיה מינימלית כדי שהדשא והפרחים לא יבלו, וכן עולה מדברי כמה פוסקים (עיין שו"ת משנת יוסף א, א).

אולם, הרב קרליץ טען(חוט שני א, י, עמ' קא), שדברי החזון איש לא נאמרו ביחס להשקיה:

נראה בעיקר דינא דבית השלחין שמותר להשקות כדי צורכו בלי צמצום... דכיוון דחז"ל קבעו דבית השלחין הוא מצב של פסידא ועכשיו השדה צמאה למים, מותר להשקותה אף שבהמנעות השקאה זו לא יהיה פסידא כל כך... דאין צריך לדון על כל השקאה והשקאה...

ומה שכתב החזו"א שצריך לשקול בכל עבודה ועבודה אם יש בזה חשש שימות העץ, ושחייבין לזבל ולנכש קודם השביעית כדי שלא יצטרכו לזבל ולנכש בשביעית... יש לומר, שכך זה איירי רק בשאר תולדות, אבל במלאכה השקאה... במקום שחז"ל קבעו שזה מצב של פסידא, אין צריך לצמצם וכל שהשדה צמאה למים מותר להשקות, אבל בשאר מלאכות שחז"ל לא קבעו שהם מצב של פסידא, בזה צריך לשקול בכל עבודה ועבודה אם השדה במצב של פסידא.

לדעת הרב קרליץ, בניגוד לשאר המלאכות אותן התירו חכמים רק במקום הפסד, הרי שלגבי השקיה חכמים הגדירו ששדה של בית השלחין נחשב תמיד כמקום הפסד, ולכן לא גזרו בו על השקיה כלל ומותר להשקות אותו בצורה חופשית.5

(צילום: יחצ)

ואולם, הרב קרליץ ממשיך ומסייג את דבריו:

מיהו, בזמנים שבית השלחין אינה צריכה השקאה ליכא היתרא דהשקאה, דעכשיו אין לה שם של בית השלחין.

כלומר, כאשר הגינה איננה זקוקה למים אין לה דין של בית השלחין, ואסור להשקותה. ממילא, למעשה יש להגדיל את הזמן שבין השקיה להשקיה בשנת השמיטה, ולהמתין עד שהגינה תהיה באמת זקוקה למים, אך את זמן ההשקיה עצמה מותר להאריך גם מעבר למינימום ההכרחי לשם קיום הצמחים (וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה סז, הערה סג).

עוד מוסיף הרב קרליץ, שאמנם ישנם פוסקים החולקים עליו, וסבורים שגם בהשקיה יש צורך לצמצם, אולם גם הם יודו שכאשר משקים בממטרות - אם פתחו את הממטרות בהיתר בשעה שהגינה היתה זקוקה למים, ניתן להשאירן פתוחות כמה שרוצים:

ועל כל פנים, המשקים על ידי ממטרות (ולא על ידי צינור) אין צריכים לסגור את הברז לאחר שהשקו מעט כדי הצורך בצמצום, דכל שההשקאה מתייחסת לפעולה אחרת שהותרה ואין צריך לצמצם.

לאור זאת ניתן להסיק להלכה, שיש לכוון את הממטרות כך שיופעלו לעיתים רחוקות יותר(למשל פעם בשבוע, ולא בכל יומיים), אך כאשר הממטרות פועלות ניתן לכוונן כך שימשיכו לפעול זמן ארוך ככל הרצוי.

כאן לשבץ תמונה '12_מחשב השקיה'

כיוון שהגענו לדיני השקיה, נציין דיון חשוב נוסף בנושא זה, הנוגע להשקיה על ידי מחשב. ברוב הגינות מצוי כיום מחשב המפעיל את מערכת ההשקיה. האם ניתן לכוון את המחשב לפני השמיטה בשביל שישקה כרגיל בשמיטה? לכאורה צריך להתיר זאת, שהרי האדם איננו עושה כל פעולה בשמיטה, ואין זה אפילו גרמא. אולם למרות זאת, ישנם פוסקים שאסרו. כפי שראינו בפרקים הקודמים (כללי מלאכות דאורייתא, עמוד קקק), נחלקו האחרונים אם ישנה מצווה של שביתת הארץ מלבד המצווה על שביתת האדם. לאור זאת, יש פוסקים שאסרו את הכיוון המוקדם של המחשב בשל הצורך בשביתת הארץ בשביעית (הגרש"ז, מובא בדיני שביעית השלם י, ה; ועיין לעיל עמ' קקק).6 גם הפוסקים שלא חששו לכך, העלו את החשש ל"מראית עין", ולכן התירו רק כאשר חשש זה איננו קיים (הרב אלישיב שם).

אולם, נראה שאפשר לדחות את שתי הטענות: ראשית, יתכן שגם המצריכים שביתת הארץ, סבורים כך רק ביחס למלאכות דאורייתא, ואילו באיסורים דרבנן אין לחשוש לשביתת הארץ (וכן כתב באור לציון על הרמב"ם א, ג). בנוסף, בנוגע למראית עין, מסתבר לומר שכיום, כיוון שמצוי שמחשב מפקח על ההשקיה, ברוב המקומות אין בעיה של מראית עין.

למעשה, כיוון שיש המתירים להשקות בבית השלחין גם בכמות גדולה, נראה שאם מכוונים את מחשב ההשקיה לפני השמיטה יש מקום לנהוג כדעת המקלים ולכוון את המחשב כרגיל.

לסיכום דיני השקיה: יש להגדיל את מרווח הזמן בין ההשקיות, אך ניתן להאריך את משך ההשקיה; אם מכוונים את מחשב ההשקיה לפני השמיטה - ניתן לכוון כרגיל.

1 מחלוקת דומה קיימת במלאכת ניכוש, ראה להלן.

2 לשיטתם, ר' שמעון נקט בלשון "מרביצין", המתארת השקיה מועטת, כיוון שמדובר בשדה בעל שאיננו זקוק להשקיה מרובה ("עפר לבן" = שדה לבן, שיש בו שיבולים), והשקיה כזו נחשבת בו כהשקיה מלאה; אך באמת הותרה השקיה מלאה, גם בבית הבעל וגם בבית השלחין, ואפילו במקום שאין תוספת ההשקיה הכרחית.

יש להעיר, שגם לפי לשיטה זו אסור להשקות כרגיל ירקות שגדלו בשביעית ועתידים להילקט בשביעית. אולם, כנראה שטעם הדבר אינו משום איסור השקיה אלא משום איסור ספיחים. לפי זה, אם הירקות התחילו לגדול בשישית, יהיה מותר להשקותם (עיין חזון איש טז, ד. ויש שהסבירו אחרת, ואכמ"ל).

3 אם כי, הברטנורא פסק להלכה כדעת ר' שמעון (וכך כתב גם במועד קטן א, א). לשיטתו, הגמרא במועד קטן סייגה את ההיתר לבית השלחין דווקא ביחס לעבודה בחול המועד, ולא ביחס לשביעית. [יש לציין, שהחזו"א סבר שאכן הלכה כר' שמעון, אולם לפי ההסבר שיובא להלן].

4 המבי"ט (ב, סד) התיר לעשות מלאכות שנועדו לאוקמי אילנא גם עבור צמחי נוי. להרחבה על כך, ראה שבת הארץ (קונטרס אחרון, יב); מנחת שלמה (נא, ח); מעדני ארץ (ח, ח). ניתן לדעת לכמה מים זקוק כל צמח בעזרת טבלאות המופיעות בספר קטיף שביעית (הוצאות מכון התורה והארץ, תשס"ז), ולהלן ינתנו הנחיות פשוטות לגינה הפרטית.

5 עיין בדברי רבי עקיבא איגר (על השו"ע, או"ח תקלז) שהתיר הוספה על ההשקיה בשדה שלחין בחול המועד, ולדעתו אם התחיל להשקות בהיתר יכול להשקות כמה שרוצה. אם הוספה כזו מותרת בחול המועד - ק"ו שהיא מותרת גם בשביעית, בה ההשקיה קלה מבחול המועד (עיין שו"ת המבי"ט ב, סד, וכרם ציון, הלכות פסוקות ח, הערה א). גם הרב בנימין זילבר כתב שניתן להקל בכך בשביעית (הלכות שביעית א, כסא דוד ע"ב). אולם, מהחזו"א (יח, ד) עולה שיש להחמיר בכך, שכן לדעתו השקיה בבית השלחין לא נאסרה בחול המועד כלל, ואילו בשביעית היא נאסרה והותרה רק במקום הפסד. ועיין להלן בשם הרב קרליץ, שכתב להקל גם לפי המחמירים בדעת החזו"א (ועיין עוד בדברי רש"י מו"ק ו: ד"ה כדי שיצאו).

6 כפי שכתבנו שם, ישנה מחלוקת האם מותר לטעת בערב השביעית נטיעה שתכה שורשים בשביעית, ולדעת המנחת חינוך הדבר תלוי בשאלה האם יש חובה על שביתת הקרקע או לא. לכאורה, השאלה האם מותר לכוון את המחשב בתחילת השמיטה ע"מ שישקה את השדה בשמיטה, תלויה בדיוק בשאלה זו. אולם כבר כתבנו שלדעת הגרש"ז, אף אם אין ציווי על שביתת הקרקע, סוף-סוף מדובר כאן במעשה שהוא תוצאה של פעולת האדם, ואין זו פעולה מקרית שהתרחשה מאליה, ולכן יש לאסור לכו"ע, וזו הסיבה שהוא אוסר לכוון את המחשב בערב השמיטה.

שאריות המזון

הפסד פירות שביעית

בגמרא בפסחים (נב:)נאמר:

'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' - 'לאכלה' אמר רחמנא, ולא להפסד.

מדברי הגמרא עולה שמותר לאכול פירות שביעית אך אסור להפסידם.

מדוע אסור להפסיד ולהרוס פירות שביעית? בפשטות אסור להפסיד פירות שביעית בגלל קדושתם.1לאור הסברנו בפתיחה לדין קדושת שביעית, ניתן להעמיק בטעם זה: כפי שראינו, אחד היסודות המרכזיים בשמיטה הוא, שהאדם איננו הבעלים, אלא הקב"ה.אדם השוכר חפץ או מקבלו בהשאלה, אינו רשאי להרוס את החפץ גם אם ניתנה לו רשות להשתמש בו. רק הבעלים עצמו רשאי להרוס את החפצים השייכים לו, ולא אדם המשתמש באותם חפצים בהשאלה. לכן, אין לך תחושת בעלות גדולה יותר על חפץ, מאשר היכולת להרוס אותו. כיוון שבשנת השמיטה פירות האדמה אינם בבעלות האדם, אין לו גם רשות להפסיד אותם.2

האם גם אסור לגרום לכך שפירות שביעית יופסדו באופן עקיף (הפסד פירות שביעית בגרמא)? המהרי"ט סובר (א, פג)שהפסד פירות שביעית בגרמא מותר. הוא מביא שלוש ראיות לדבריו, שאחת מהן היא דברי הירושלמי (ז, ב), המתיר להעלות ירק לגג כדי שיתייבש, למרות שבכך אנו גורמים לו להתקלקל.

גם הרידב"ז(בית רידב"ז ה, א)מתיר לגרום בעקיפין הפסד לפירות שביעית, אך משמרת הבית(על הרידב"ז)אסר, וכן אסרו אחרונים נוספים. החזון איש מבאר (יד, י)שאין להביא ראיה מן הירושלמי, שכן הירושלמי מדבר על ירק שאיננו ראוי למאכל אדם, והייבוש על הגג דווקא משביח אותו והופך לראוי למאכל בהמה. להלכה, אין הכרעה ברורה באחרונים, אם כי הרבה אחרונים התירו.3

מה עושים עם השאריות?

במאכלים שבהם יש פירות שביעית, השאיפה היא לאכול את רוב האוכל, כך שהשאריות תהיינה מועטות. דבר זה יכול ללמד את האדם שיעור חשוב - עליו ללמוד לשים בצלחתו את הכמות שבאמת הוא מסוגל ורוצה לאכול, ולא ללכת אחר מראה עיניו.

מה הדין בשאריות שבכל זאת נותרו? באופן כללי, מותר לזרוק לפח האשפה הרגיל שאריות שאינן ראויות למאכל (ראה להלן, בעניין גלעינים וקליפות), ואיסור ההפסד תקף רק לגבי שאריות שעדיין ראויות למאכל אדם או בהמה. מה נחשב כפעולת הפסד? מסתבר, שעצם הנחת השאריות בפח אינה גורמת להם קלקול באופן ישיר, ועל כן לא ניתן לומר שהזריקה בפח נחשבת כהפסד של גוף הפרי.4

אולם, הגמרא בחולין (עא.)אומרת שדבר שהיה במקום מאוס, בטל ממנו שם אוכל לעניין טומאה וטהרה. תוס'כותבים (כתובות ל: ד"ה לא)שקביעה זו נכונה גם לגבי דיני ממונות, והרב קוק(משפט כהן, פה)למד מכאן גם לעניין פירות שביעית:

ובעניין השלכת הקליפין... יש לומר שאם הוא בעניין שמי שכבר ראה אותם מאוסין לא יאכלם מחמת מיאוס, כבר נקרא הפסד.

מכאן, שהשלכת פירות שביעית למקום מאוס - דהיינו, לפח האשפה - נחשבת כהפסד פירות שביעית בידיים, אף אם הדבר אינו פוגם את גוף הפרי (עיין משפטי ארץ כא, הערה 5).5אם כן, מה עושים עם שאריות האוכל?

כאן לשבץ תמונה '33_כלי נאה לקדושת שביעית' ומתוך קובץ '00_ביוגרפיות ומידע' את הקטע '55. כלי שביעית'

הפתרון ההלכתי האידיאלי לשאריות אלו הוא כלי לשמירת קדושת שביעית. בכלי זה שמים שקית, ובה מניחים את שאריות האוכל עד שירקבו,6ואז הן אינן ראויות למאכל אדם וניתן לזרוק אותן לפח האשפה הרגיל. לפני כל ארוחה יש להניח בכלי השמיטה נייר סופג או נייר עיתון, שיפריד בין השאריות הישנות ובין השאריות החדשות.7לאחר יום או יומיים, כאשר השאריות שבכלי נרקבו,8יש לקשור את השקית ולהשליכה לפח.9

יש אנשים הכותבים על הכלי המיועד לשאריות קדושות "פח שמיטה". אולם, למרות שבדרך כלל הכלי שבו משתמשים בשביל לאסוף את שאריות המזון נקרא בלשוננו "פח", בהקשר שלנו ראוי להימנע מסגנון דיבור זה. השאריות שבהן אנו עוסקים בשנת השמיטה הן שאריות של פירות שביעית קדושים, ולא אשפה רגילה. גם לניסוח המילולי ישנה משמעות, וכאשר ישנו כלי שכתוב עליו "קדושת שביעית" הרי שאנו חשים ומרגישים כל העת שבקדושה אנו מתעסקים.10מסיבה זו, עדיף לשים את השאריות בקערה או בדלי וכדומה, ולא בפח, כדי שגם כלפי חוץ נבחין שלא מדובר באשפה מאוסה.

דרך נוספת אפשרית היא הנחת השאריות בשקית, סגירתה, וזריקתה לפח. בשם הגר"ח קנייבסקי נמסר (פירות שביעית יט, הערה א), שבתחילה היו נוהגים להניח פירות שביעית בתוך עטיפה ולהשליכם באשפה, אך כיום "אכשרי דרי" (הוכשרו הדורות) ולכן נוהגים להניח בכלי מיוחד.11

לכאורה ישנה בעיה בפתרון זה, שכן זריקת השקית לפח ממהרת את הפסד הפירות וגורמת בעקיפין להפסדם, וכפי שראינו, יש מן האחרונים שאסרו גם גרימת הפסד בעקיפין.12

אולם, מסתבר שבכל זאת פתרון זה הוא פתרון טוב: ראשית, יש שכתבו שגרם הפסד מותר כאשר בכל מקרה הפירות עומדים להתקלקל (הר-צבי זרעים ב, נד). הרב אלישיבהוסיף (הובאו דבריו במשפטי ארץ כא, הערה 25)שגם מי שאוסר גרם הפסד, אינו אוסר זאת מצד עצם ההפסד, אלא כיוון שהפירות אינם נאכלים,13ולכן לדעתו אין איסור גרם הפסד בשאריות שודאי לא ייאכלו:

יתכן לומר שגרם הפסד אסור (אפילו לשיטות האוסרות) רק בדבר שעומד להיאכל, אבל דבר שעומד להיפסד אין איסור לגרום להפסדו, משום שגרם הפסד אינו אסור מצד עצם המעשה, אלא מצד הפסד התכלית שלמענו עומד.

אם כן, היות שהשאריות של הפירות והירקות ודאי לא ייאכלו, ניתן לשים אותם בשקית ניילון ולזרוק לפח רגיל.

בעיה נוספת שעשויה להיות בזריקת פירות שביעית בתוך שקית לאשפה היא גרימת מכשול לעובדי האשפה, שדוחסים את השקיות בתוך המשאית שלהם, ובכך גורמים גם הם בעקיפין הפסד לפירות הקדושים (עיין קטיף שביעית סג, הערה 14). אולם, בירור עם עובדי מחלקת התברואה העלה כי בדרך כלל, מערכת הדחיסה איננה קורעת את השקיות. לעתים, שקית עשויה להיקרע כאשר היא נתפסת בצידי הברזל הדוחסים, אולם זהו מיעוט קטן ביותר (ואף מסתבר שזוהי גרמא), ולכן מסתבר שמעיקר הדין אין מקום לחשש זה, אלא רק כחומרא.

למעשה, נראה ששני הפתרונות הם לכתחילה, וניתן לאמץ אחד מהם. אמנם, לפתרון הראשון ישנם שלושה יתרונות: 1. יתכן שגם הנחה בשקית סגורה בתוך הפח נחשבת כהפסד בידיים ולא כגרם הפסד;14 2. הפתרון הראשון פשוט יותר ליישום, שכן אין צורך לחפש בכל פעם שקית חדשה; 3. בפתרון הראשון, היחס הבסיסי לשאריות המאכל הוא כאל דבר קדוש, הקובע לו מקום חשוב בפני עצמו, ולא כאל אשפה ודבר מאוס.

למרות זאת, הפתרון השני, לזרוק בתוך שקית ישירות לפח, הוא בהחלט פתרון ראוי ומקובל, וכאמור כך נהגו דורות רבים.גם מי שנוהג להחמיר ולחכות עד שהשאריות יירקבו, יכול בעת הצורך להניחן בשקית ולהניח את השקית ישירות בפח, כי כך עיקר הדין.

בשבת, אם שאריות השמיטה מעורבבות ממש עם שאר המאכלים שבצלחת, תיתכן בעיה של בורר. לכן במקרה זה, יש לקחת את כל השאריות שבצלחת (החמין והסלט וכדומה) שכבר מעורבים, לשים את כולם בשקית ניילון15 ולשים את השקית בפח (ועיין על כך בהרחבה בנספח "בורר בשאריות שמיטה", עמ' קקק).

האכלת שאריות שמיטה לבעלי חיים:בנושא זה נעסוק בהרחבה בנספח ("דיני השאריות הקדושות - הוספות", עמ' קקק). להלכה, שאריות קדושות שבני אדם לא יאכלו יותר, ובפרט אם הן מאוסות בעיני בני אדם (למרות שעקרונית בני אדם מסוגלים לאוכלן), אין להאכיל חיות או בהמות בידיים, אך ניתן לשים את השאריות ליד חיות או בהמות,והן תאכלנה מעצמן. ולמרות שגם בכך יש לדון, נראה שעדיפה דרך זו, המאפשרת שימוש מסוים בשאריות (על ידי בעלי חיים), על פני אבדון מוחלט של השאריות.

1 עיין "משנה ראשונה" (על המשנה, שביעית ד, י) שכתב שאיסור הפסד פירות שביעית דומה ל"מפסיד קודשים" (ועיין מנחת אשר שביעית ו, א). מלשון הרמב"ם (פירוש המשניות שם) נראה, שהפסד הפירות מונע מבני האדם את קיום מצוות "לאכלה", ועל כן זו פעולה השקולה לגזל (ועיין תוס' יו"ט שם).

2 הסבר זה ביחס להפסד פירות שביעית, שמעתי ממו"ח הרב בלומנצויג שליט"א. ואולי זו הסיבה שבגללה יש איסור בל תשחית בכל השנים (אלא ששם, האיסור הוא רק אם משחית שלא לצורך), ואולי שנת השמיטה תחזק אצלנו את המודעות שלא להפסיד מזון, גם בשנים הבאות.

3 ספר השמיטה (ז, ג) התיר, וכן כתב בתורת הארץ (ח, לז-מד) ובכרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות יד, א). עם זאת, המקדש דוד (נט) אסר, וכן עולה מדברי החזון איש שציינו.

4 לגבי האפשרות שמדובר בגרם הפסד, ראה להלן בדברי הרב אלישיב.

5 בעיה נוספת היא ביזוי פירות שביעית: לדעת הפני משה (ח, ב), יש ללמוד מן הירושלמי שיש גם איסור לבזות את פירות השביעית. לאור כך כתבו הרב מרדכי אליהו (הובא בקטיף שביעית סג, הערה 7), הרב שטרנבוך (שביעית כהלכתה ג, ג) והרב מרדכי גרוס (שיעורי שביעית יז, עמ' קי), שגם אם השלכה לפח אינה נחשבת כהפסד, היא אסורה, שכן הזריקה מבזה את שאריות השביעית. אולם, איסור זה אינו מפורש בגמרא ובירושלמי, ואף לא מוזכר ברמב"ם; ואכן, לדעת ערוך השולחן (כד, יד), אין איסור לבזות פירות שביעית, אלא רק איסור להפסידם (עי"ש שדחה את ראיית הפני משה; ועיין משפטי ארץ כג, הערה 1).

6 למרות שעל ידי כך הפירות נרקבים, אין כאן איסור הפסד כיוון שהם נרקבים מאליהם (משפט כהן שם; חזון איש יד, י). פתרון זה מובא גם בקונטרס סדר שביעית לר"ז שפירא (אות ח); ברית עולם (ה, יב); חוט שני (שמיטה עמ' רס"ה).

7 זאת, כדי שלא תהיה פעולה זו נחשבת כהנחה במקום מאוס, וכדי שלא נזרוק את השאריות הראויות אל תוך השאריות המקולקלות, ובכך נפסיד את השאריות הטובות בידיים. אם השאריות שבכלי השמיטה אינן רקובות, והן לא יפגמו את השאריות החדשות, ניתן להניח את השאריות ישירות בתוך כלי השביעית. אולם, אם מניחים בכלי זה מרק או מזון נוזלי אחר שעלול לקלקל את שאריות המזון האחרות, יש להניח אותו בשקית נפרדת (ועיין עוד להלן בענין זה).

8 מה נחשב ריקבון האוכל? לדעת הרב קוק (שבת הארץ ז, יג) אם אפילו בהמה יכולה לאכול את השאריות בדוחק, עדיין אין הדבר מתיר את הפסד האוכל. לדבריו, בשביל להתיר את זריקת השאריות בפח האשפה הרגיל יש לחכות זמן רב, עד שהשאריות אינן ראויות אפילו למאכל בהמה. לעומת זאת, החזון איש כתב (יד, י) שאם "רוב בני אדם אין מייחדין אותן לבהמה פקעה קדושתה". לשיטתו, פירות שאינם מיועדים למאכל בהמה, נחשבים כרקובים ברגע שאינם ראויים עוד למאכל אדם (ומעין זאת בשו"ת מנחת שלמה ג, קלב י, שאם אין מנהג בעיר לתת את הקליפות לבהמה, ניתן להקל).

למעשה, כיוון שממילא אנו שמים את השאריות בשקית מיוחדת, ומעיקר הדין בדרך זו ניתן אפילו לזרוק אותם ישירות לאשפה (כפי שנבאר בהמשך), ניתן להקל במחלוקת זו. לכן, לאחר כמה ימים, כאשר נראה שאין השאריות ראויות למאכל אדם, ניתן לזרוק את השקית לפח הרגיל.

9 אם יש פח המיועד לשאריות מתכלות ("קומפוסט"), עדיף להשליך את השקית ובה השאריות לפח זה (ועיין בנספח "דיני השאריות הקדושות - הוספות", עמ' קקק).

10 שמעתי ממו"ח הרב בלומנצויג שליט"א.

11 גם הרב ואזנר (הובאו דבריו בפירות שביעית שם) כתב שלכתחילה יש לייחד כלי מיוחד לקדושת שביעית, אולם בעת הצורך מותר לכתחילה לשים את השאריות בתוך שקית ולהשליך מיד לפח הרגיל. כדרך זו גם הורה הרב נויבירט לבני ישיבה בקול תורה (הליכות שדה נ, עמ' 17). ועיין בנספח (עמ' קקק) בעניין שמירת קדושת שביעית במוסדות, שם כתבנו שבמוסדות גדולים קשה להניח את השאריות בכלי מיוחד עד שיירקבו, ולכן בהם מוסכם, שניתן להקל לכתחילה להכניס את כל השאריות בשקית ניילון, לסוגרה ולזרוק אותה לפח.

12 בתרומות ומעשרות אין חוששים לכך, כיוון שמעיקר הדין היה צריך לשורפם, והנחה בפח נחשבת כקבורה; וכן בגלל החשש שאם ישהו אותם, יבואו בטעות לאוכלם (חזון איש ה, י; משפטי ארץ שביעית כג, הערה 2).

[קשירת השקית אינה נחשבת אפילו כגרם הפסד (עיין שו"ת אז נדברו ד, נג), ועיין בקטיף שביעית (סג, הערה 14), שם כתבו שבדקו ומצאו כי "ההכנסה לשקית וסגירתה אינה מזרזת את תהליכי הריקבון, ואם השקית סגורה היטב אין השפעה לכך שהיא מונחת באשפה"].

13 ניתן להבין את דעת המחמירים וסוברים שיש איסור של גרם הפסד פירות שביעית, בשתי צורות: 1. כשם שבהלכות שבת ישנו איסור (מדרבנן) לעשות מלאכה בגרמא, כך גם בהלכות שביעית, כי חכמים החשיבו זאת כמעשה עצמו. 2. אין איסור בגרמא מצד המעשה אלא מצד התוצאה, דהיינו: בסופו של דבר, במקום שפירות השביעית ייאכלו, הם נזרקים. לכן, על אף שאין כאן מעשה של הפסד, סו"ס זוהי פעולה בעייתית.

ההשלכה ההלכתית של חקירה זו, תהיה במציאות שבה בכל מקרה הפירות אינם מיועדים לאכילה. לפי דרך א', עדיין יהיה איסור להפסידם בגרמא, ואילו לפי דרך ב' יהיה מותר, כי בכל מקרה פירות אלו לא ייאכלו. לדעת הרב אלישיב יש להכריע כצד השני בחקירתנו. דהיינו, גם מי שאוסר גרם הפסד, אינו אוסר זאת מצד עצם ההפסד אלא כיוון שהפירות אינם נאכלים: "שגרם הפסד אינו אסור מצד עצם המעשה, אלא מצד הפסד התכלית שלמענו עומד". לכן התיר הרב אלישיב גרם הפסד בשאריות שממילא מיועדות לזריקה, ולא חשש לגרם הפסד כאשר שקית ובה שאריות מונחת מיידית בפח.

14 עיין לעיל בדברי הרב קוק ע"פ הגמרא בחולין. לאור דבריו יתכן, שכיוון שמי שראה שהאוכל נמצא בתוך פח בודאי לא יאכל אותו, אע"פ שהאוכל בתוך שקית, הרי שגם אם האוכל עטוף בשקית, הנחתו בפח נחשבת כהפסד בידיים.

15 יש להיזהר ולקשור את השקית רק בקשר המותר בשבת, דהיינו שקושר קשר אחד, ולא כמו עניבה, אלא על ידי החזקת שני הקצוות.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

חנן בן ארי צילום: גיא כושי ויריב פיין

נחשף: התנאי של חנן בן ארי להופעות בזאפה

קרא עוד