האם יצאנו ממצרים? על אתגר המוסר במדינת ישראל

´דמיינו לעצמכם שכל הבעיות בעולם נפתרו. יש אוכל בשפע לכולם, אין עניים, אין אלימות ורצח – לא פלילי ולא פוליטי. המלחמות נשכחו מזמן. הכל טוב – האם עדיין אתה מוצא בקרבך רצון לעזור לאחרים? האם גם במצב נפלא ומתוקן זה, אתה עדיין משתוקק להיטיב?

הרב אלי פיינסילבר
א בשבט התשעו
,
11 בינואר, 2016 14:48

לפעמים נוצר הרושם שהתורה קצת הגזימה. קל לנו להבין שבעבר, כאשר האדם היה ברברי ושפל מטבעו, נדרשו החוקים הנוקשים וההגבלות החמורות של התורה כדי להכניעו. רק על ידי הצבת סולם ערכים אלוקי מוחלט, בעל תביעות קיצוניות, ניתן היה להשתלט על האדם הפרימיטיבי. אך כיום, בעידן המודרני הנאור, נראה כי האנושות התקדמה מאוד מבחינה מוסרית. הרף הערכי הציבורי, אף אם איננו מרקיע שחקים, בכל זאת מניח הוא את הדעת ומאפשר לנהל חיי חברה תקינים. במצב זה נדמה לפעמים כי כבר אין צורך בתורה מוחלטת ובמערכת מצוותית כה תובענית וחסרת-פשרות. כאשר אנשים הם טובים גם באמצע הדרך, נדמה שאין כל צורך להטיל עליהם מצוות שתוקפן פג כביכול. הדבקות הדוגמטית במצוות נתפשת כמאמץ מיותר, שאיננו משרת כל מטרה.

תמיהה דומה מתעוררת כאשר אנו פוגשים את עשרת המכות. גם שם נדמה כאילו ההשגחה האלוקית עברה את גבול הראוי. פרעה כבר הסכים לשלוח את העם לאחר מכת הדבר, אך עשה כן בלית-ברירה, מתוך כפיה אלוקית אלימה; עדיין לא היה מוכן להודות שהדבר צודק ונכון. ברור שאין די בכך. מטרת המכות לא היתה להוציא את ישראל ממצרים בלבד, כי אם גם לגרום לפרעה להודות ברשעותו ולהכיר באחריותו המוסרית. היציאה ממצרים איננה אקט טכני-גאוגרפי-פוליטי בלבד אלא גם ובעיקר מהפיכה ערכית. מטרה זו אכן הושגה רק בסוף הפרשה הקודמת, בעקבות מכת ברד, שם פרעה הסכים להודות ש'חָטָאתִי הַפָּעַם. ד' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים'. אך אם כך, מדוע המכות ממשיכות? מדובר על מכות מיותרות לכאורה, שהיה אפשר לצאת ממצרים בלעדיהן. מדוע להמשיך לכתוש את האויב לאחר שהלה כבר נכנע ואף הודה בטעותו?

נראה שקושיה זו הטרידה גם את משה, שכן בתחילת הפרשה הקב"ה מאריך להסביר לו מדוע יש להמשיך את המכות, 'וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד''. הקב"ה מדגיש שאכן, המערכה הטכנית-פרקטית הסתיימה מזמן, וממילא כבר אין מטרת המכות להכניע את פרעה, אלא 'אני' הוא זה ש'הכבדתי את לבו'. מתברר לפתע שפרעה הוא רק תירוץ, אמתלא, המושאר במקומו מפני שהוא משרת מטרה עליונה יותר.

באמת, כל הקושיות והתמיהות צומחות מתוך ההבנה שתפקיד המוסר הוא לטפל ברע בלבד. הצרות המאיימות על האדם - הן המכתיבות את הצורך להיות מוסרי. לפי הנחת-יסוד זאת, השפלוּת המוסרית המתגברת חדשים לבקרים - שוד, אלימות, רצח ועוד - היא המגדירה את גובה שאיפותינו האידיאליות. במשך דורות רבים ניסו הוגי-דעות ופילוסופים להגדיר את המוסר ולסמנו במדוייק, כאשר זה אומר בכה וזה אומר בכה. למתבונן השטחי נדמה שקיימים מגוון גדול של שיטות ותורות-מוסר, הנבדלים זה מזה מהותית. אך באמת אין זה כי אם כלפי חוץ. המכנה המשותף היסודי החורז את כולם הוא שכולם עוסקים ב'כיבוי שריפות' - להציל את האדם מעושק, מדיכוי, מרעב וכדומה. השיטות הערכיות השונות נבדלות זו מזו רק בצורה בה הן מתמודדות עם הרוע, אך בסופו של דבר כולן צומחות מהנחת יסוד משותפת - שהטוב נגזר מהרע. זו בעצם גם מה ש'מפריע' למשה - ברגע שהבעיה המצרית נפתרת, כבר אין סיבה להישאר אפילו רגע אחד על אדמת מצרים.

אך הקב"ה מגלה למשה שתפישה זו בטעות יסודה. הרצון הטוב צריך להיות חֵרותי, כלומר להגדיר את יעדיו האידיאליים בצורה אוטונומית, ולא להשתעבד לקנה המידה שהרשעה מציבה לו. אל לה לנטיה המוסרית לצמצם את עצמה לפי צרכי המציאות בלבד. החפץ להיות מוסרי תמיד, גם כאשר העולם ישתכלל וכל ערכי-המוסר יתעלו, צריך לגזור את סולם-ערכיו לא מנסיון העבר אלא מן העתיד השלם. מתוך כך מתברר שהרשעות המצרית היא תירוץ בלבד, המאפשר להנהגה האלוקית להראות את כל מלוא כוחה, הרבה מעבר לנדרש כדי לפתור את השעבוד המצרי כשלעצמו. הרוע אמנם הוא המכריח את כוחות הטוב להתפרץ, אך מהרגע שהאש האידיאלית משתלהבת, טעות גמורה היא לנסות להגביל אותה ולהתאימה למימדי הגפרור שהציתהּ. הטוב הוא טוב בזכות עצמו ואיננו זקוק להסברים חיצוניים כדי להצדיק את קיומו, קל וחומר שיש להיזהר שלא לאפשר לרשעות להגדיר את זהות הטוב. מהרגע שהנטייה המוסרית מתעוררת בקרבנו, קובעת היא את מסלולה בצורה אוטונומית, על פי גדרים אידיאליים הלקוחים מעצמיותה פנימה.

לכן המכות מתחילות אמנם בתור תגובה לשעבוד המצרי, אך בשלב די מוקדם הופכים המצרים לאמצעי המאפשר לכל מלוא הטוּב האלוקי להתגלות. אם המכות היו מותאמות לצרה המצרית במדוייק, זכר יציאת מצרים היה נמשך לא-יותר מדורות מועטים. המכות היו נשארות ארוע מקומי-נקודתי, שהיה הופך במרוצת הזמן לתוכן שהוא בעל ערך ארכיאולוגי בלבד. כדי שיציאת מצרים תהיה אקטואלית תמיד, עד שאפשר יהיה לדרוש מכל אחד ואחת ש'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' [פסחים קטז ע"ב], צריכה היא להיות יציאה מוחלטת, המסוגלת לחלץ את האדם מכל הגבלה. כדי שהעבר יהיה משמעותי גם בהווה, עליו לקבוע את ערכיו על-פי העתיד השלם, על-פי הנורמות המוסריות המתקדמות-מאוד שישררו אז. כדי שההסטוריה של סבא תהיה רלוונטית אפילו לנכד - 'למען תספר' לא רק 'באזני בנך' כי אם גם באזני 'בן בנך' - צריכות המכות להמשיך במסלולן העצמי גם אחרי שהבעיה המצרית כבר נפתרה. המכות הנוספות מלמדות אותנו שאין זה מספיק לנצח את הרשעה, כי אם צריך לדעת לנצח גם את כל השאיפות האידיאליות הקטנות והמוגבלות. אין אנו יכולים להסתפק במועט ערכי. הטוב שבנו צריך לשאוף תמיד ליותר, גם לאחר שכבר קצר הישגים אידיאליים רבים. רק כך יתקיים 'וידעתם כי אני ד''.

רק כך הופכת יציאת מצרים לארוע המוביל אותנו למתן תורה. איננו זקוקים לתורה שתחדש לנו שאסור לרצוח ולשדוד. התורה ודאי מטפלת בבעיות כאובות אלה, אך תחומים אלה שייכים בעיקר ל'דרך ארץ קדמה לתורה', כלומר למוסריות הצומחת ממילא מתוך הממשות, בתור תגובה טבעית למצוקותיה. עיקר מטרת התורה איננה להילחם ברשעים כי אם להפוך את האנשים הטובים - לטובים יותר, לטובים מאוד. התורה משחררת את יצר הטוב מהשתעבדות למלחמה ביצר הרע בלבד ומלמדת אותו לשאוף לגדולות, כפי טבעו העצמי. אם היינו יוצאים ממצרים מיד לאחר המכה השביעית, לא היינו מסוגלים לקבל את התורה. לא היינו מבינים מדוע יש צורך בכל כך הרבה מצוות כדי לתקן את המציאות. רק מתוך המפגש עם שלושת המכות האחרונות מתחדדת בנו ההכרה העמוקה שלעולם הפתרון מוסרי גדול ורחב לאין-ערוך מאשר הבעיה אותה הוא בא לפתור, ורק עשר המכות הן המכשירות אותנו לעשר הדברות.

אתגר דומה ניצב היום בפני מדינת ישראל. מיומה הראשון - ואפילו לפני לכן - מדינת ישראל מגדירה את עצמה על פי השלילה וההעדר שקדמו לה. בשלב זה של התפתחותה, שאיפתנו המדינית נגזרת היישר ממוראות הגלות. פוגרומים, גירושים חוזרים ונשנים, צרות וייסורים, ועל כולם - השואה הנוראה, הם שעוררו את העם היהודי להקים מדינה. אך מתברר שלמדינה זו אין חזון חיובי, כי אם שלילי בלבד - לברוח מצרות הגלות. להילחם בעוני. להדוף את הפשיעה. להציל את העשוקים ולהגן על החלשים. רבים וטובים עוסקים יומם וליל במשימות חשובות ויקרות אלו, מבלי לשים לב שהאנרגיה הערכית המניעה אותם היא שלילית בעצם. המדינה ממשיכה להתקיים על אף שמעולם לא טרחה להגדיר לעצמה יעד ערכי חיובי. המחשבה הלאומית כיום נגזרת מן העבר, ומעולם לא עסקה בפועל בהגדרת יעדיה העתידיים בצורה משוחררת מכל שעבוד לתנאי הממשות.

יש תרגיל מחשבתי שאני נוהג לערוך לתלמידים. מעין 'בחן את עצמך' מבחינת השאיפות המוסריות. כך, בערך, זה נשמע: 'דמיינו לעצמכם שכל הבעיות בעולם נפתרו. יש אוכל בשפע לכולם, אין עניים, אין מדוכאים, אין לשון הרע קל וחומר שאין אלימות ורצח - לא פלילי ולא פוליטי. המלחמות נשכחו מזמן. הכל טוב. ממש. אפילו המע"מ ירד לרמה סבירה... כעת - האם עדיין אתה מוצא בקרבך רצון לעזור לאחרים? האם גם במצב נפלא ומתוקן זה, אתה עדיין משתוקק להיטיב? האם עדיין אתה חש חשק עז לתקן את העולם? אם התשובה חיובית - אשריך. אך אם התשובה שלילית - סימן שאתה עדיין משועבד למצרים בעצם. יש לך אמנם שאיפות טובות ובסך הכל אתה טיפוס מוסרי, אבל המוסריות שלך היא בבחינת 'אהבה התלויה בדבר'. הערכיות שלך היא בסך הכל תגובה אינסטיקטיבית - אף אם מפותחת ומשוכללת - לקשיי המציאות. אתה עדיין 'תקוע' בשבע המכות הראשונות וטרם נבטה בקרבך נטיה מוסרית עצמית, חרותית, אמתית. יצאתָ ממצרים - אבל רק לכאורה. תודעתך עדיין קבורה שם, מוכתבת על ידי השעבוד המצרי'.

דוקא שלושת המכות האחרונות, המיותרות-לכאורה, הן המציבות בפנינו רף ערכי אישי ולאומי המסוגל להחזיק מעמד לתמיד, שלעולם איננו מתיישן. המלחמה ברשע והמאבק בפשיעה מתבררים אז בתור סימפטום של כשרון פנימי עצמי, הרחב והעמוק הרבה יותר מהמתגלה בפועל. האנרגיות האדירות שאנו משקיעים בביעור הרע מקרבנו הן לאמתו של דבר ניצוץ קל בלבד של שלהבת ערכית-לאומית אדירה, הממתינה שנפיח בה רוח חיים.

הרב אלי פיינסילבר, מרבני 'דרך אמונה'

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

x
כוחות המשטרה ביצהר. ארכיון צילום: הקול היהודי

יצהר: שני שוטרי מג"ב נפצעו במהלך פינוי מבנה לא חוקי

קרא עוד