יסודות איסור מוקצה

כולנו מכירים את המושג ´מוקצה´ מהשבתות השגרתיות שלנו, בלימודינו הפעם ננסה לעמוד על העומק הלמדני יותר של איסור מוקצה בשבת, ומתוך כך לגעת בכמה הלכות בסיסיות בענייני מוקצה.

איתי מושקוביץ 10/08/06 00:00 טז באב התשסו

כולנו מכירים את המושג 'מוקצה' מהשבתות השגרתיות שלנו, בלימודינו הפעם ננסה לעמוד על העומק הלמדני יותר של איסור מוקצה בשבת, ומתוך כך לגעת בכמה הלכות בסיסיות בענייני מוקצה.

טעם איסור מוקצה

ראשית דבר, יש לדון בשאלת הטעם והנימוק לאיסור מוקצה - מדוע נאסר לטלטל חפצים מסוימים בשבת? מן הסוגיות עולות באופן עקרוני שתי תשובות יסודיות לשאלה זו: מחד בסוגיה במסכת פסחים מז:, ומאידך הגמרא בשבת קכד: .

הגמרא בפסחים אומרת כי המבשל ביו"ט על ידי שריפת עצי מוקצה לוקה על איסור מוקצה. ומקשה הגמרא:

"ומוקצה דאורייתא הוא? - אמר ליה: אין, דכתיב 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו', ואזהרתיה מהכא, מ'לא תעשה כל מלאכה' ".

והסביר שם רש"י על אתר דכיוון שראינו כי התורה קוראת להזמנת מוקצה בשם הכנה הרי שנראה מכאן כי התורה מחשיבה מעשה זה כמלאכה, וממילא נראה כי אין להשתמש במוקצה ביו"ט ובשבת, שהרי המשתמש במוקצה מכינו לשימוש בעצם העובדה שהוא משתמש בו, ובזה עבר על איסור מלאכה, ולוקים על כך.

מרש"י בביצה ב: עולה הסבר שונה במקצת לסיבת איסורו של מוקצה מדאורייתא. רש"י שם מסביר כי סעודת שבת הינה סעודה חשובה המחייבת הזמנת כל האוכל הנאכל בה מראש, כלומר שיש להכין את צרכי סעודות השבת מראש, וזה מה שנלמד מן הפסוקים. לפי זה אין איסור מלאכה בהכנת מוקצה בשבת, אלא שכל האוכל סעודת שבת שלא הוזמנה עובר באיסור, שהרי התורה חייבה הזמנת הסעודה מראש וממילא ברור כי רצון התורה הינו שלא יאכלו ממה שלא הוזמן.

עכ"פ, משני המקומות נראה כי יסודו של המוקצה הינו מדאורייתא, והוא נעוץ בחובת הכנת צרכי שבת מראש.

אולם, מן הסוגיה בשבת קכד: עולה הבנה אחרת:

"וטלטול גופיה, לאו משום הוצאה היא?".

כאן נראה כי איסור טלטול מוקצה הינו סייג לאיסור הוצאה מרשות לרשות, וחז"ל אסרו לטלטל שמא אדם ישכח ויטלטל גם מחוץ לרשות היחיד, וכך כתב רש"י במפורש בביצה יב. :

"אי אין אסור הוצאה - אין אסור טלטול, שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל טלטולים, אפילו על אוכלים וכלים - משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה".

לפי מהלך זה איסור טלטול מוקצה הינו איסור דרבנן, שנעוץ בחשש טלטול.

רוב הראשונים סבורים כי להלכה איסור מוקצה הינו איסור דרבנן בלבד, וכך מורה פשטות הסוגיה בפסחים, שכן לאחר שהעלתה הגמרא את האפשרות שיש ללקות על שימוש בעצי מוקצה ביו"ט, דחתה זאת הגמרא, ונראה מכאן כי למסקנה נדחה הרעיון בדבר איסור מוקצה מדאורייתא.

אולם, רש"י בביצה ב: כותב כי רבה סבור שאיסור מוקצה הינו איסור דאורייתא, והסבירו אחרונים (וכך גם בשיטה מקובצת שם בביצה) כי לדעת רש"י רבה אינו מקבל את הדחייה העקרונית של היסוד שמוקצה הוא איסור דאורייתא, ולדעתו רק בסוגיה בפסחים ישנה דחייה נקודתית של היישום של איסור מוקצה באותו עניין.

עכ"פ, ננסה לבחון כמה הבדלים יסודיים שעלולים להשפיע על דיני מוקצה לפי ההבנות השונות ביסוד האיסור.

דאורייתא או דרבנן

הבדל ראשון ויסודי הוא עצם העובדה שלפי הסוגיה בפסחים (וייתכן כי כך היא דעת רש"י וראשונים נוספים גם להלכה) איסור מוקצה הינו איסור דאורייתא, ואילו לפי הסוגיה בשבת נראה ברור כי מדובר בגזירה דרבנן. שאלה זו יכולה להשפיע על דיני ספיקות שהרי ספיקא דאורייתא לחומרא, ואילו ספיקא דרבנן לקולא.

אילו חפצים נאסרו?

הבדל שני הוא בהיקף האיסור: ראינו לעיל את דברי רש"י בביצה יב: הטוען כי לפי ההבנה שיסוד איסור מוקצה הינו בחשש שמא נטלטל מחוץ לרשות היחיד הרי שהאיסור אמור היה לחול על כל חפץ שהוא, ורק באוכלים וכלים הקלו משום שהציבור לא יכול היה לעמוד בגזירה כזו. אולם, אם נבין כי איסור מוקצה נובע מחובת ההכנה לשבת הרי שנראה ברור כי איסור זה מתמקד אך ורק בצרכי אכילה, וכפי שמפורש בפסוקים: "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכו' ", וכן ייסדו כמה אחרונים כי גם אליבא דשיטת רש"י הרי שהאיסור דאורייתא במוקצה הינו אך ורק לגבי סעודות שבת, אולם שאר חפצים אינם אסורים מדאורייתא. אמנם, עדיין סביר כי שאר חפצים יאסרו בטלטול מדרבנן, משום גזירת ההוצאה.

טלטול, שימוש ואכילה

הבדל שלישי הינו באופי האיסור: אם נבין כי איסור מוקצה הינו סייג של איסור הוצאה הרי שברור כי אופי האיסור הינו טלטול - אין לטלטל דברי מוקצה בשבת, אולם נראה פשוט כי יהיה מותר ליהנות ממוקצה ללא טלטול. אולם, אם נבין כי איסור מוקצה נובע מכך שדבר שלא הוכן לצורך שבת נאסר, הרי שייתכן שגם בהנאה ללא טלטול ישנו משום איסור מוקצה. ענין זה נידון בראשונים ובאחרונים סביב הסוגיה בשבת כט: לגבי האיסור להדליק בשברי פתילות ביו"ט, במקרה כזה נראה לכאורה כי לא אמור להיות איסור מוקצה,שהרי ההדלקה נעשית ללא טלטול המוקצה, ובכל זאת נאסר הדבר מדין מוקצה, ומכאן יש שהסיקו כי מוקצה אסור גם בשימוש ללא טלטול, אולם מנגד בכמה סוגיות נראה כי פשוט שמותר לשבת על גבי דברי מוקצה ולשכב עליהם ואין בכך כל איסור. עכ"פ, לא באנו להביא את כל המשא ומתן בפוסקים סביב ענין זה אלא רק להעיר כי ייתכן ששאלה זו תלויה בשאלת מקור וטעם איסור מוקצה.

לעיל העלינו כי ייתכן שאם נאמר שאיסור מוקצה נובע מהכנה שהרי שכל שימוש במוקצה ייאסר ולא רק טלטול, אולם יש מן האחרונים שטענו כי דווקא לפי הבנה זו הרי שהאיסור יהיה אך ורק אכילה של מוקצה, שהרי ראינו כי הפסוקים עוסקים בעיקר בענין סעודות השבת, וממילא סביר כי כוונת התורה הינה שאין לאכול בשבת מאכל שלא הוזמן לכך מבעוד יום, ואין כאן זכר לאיסור טלטול. אלא שעדיין ניתן בוודאי לטעון כי טלטול מוקצה אכן אסור בשבת, מצד גזירת ההוצאה, ואילו אכילת מאכל מוקצה אסורה מן התורה.

הזזת מתג חשמלי

לסיום נקנח בשאלה מעשית שנחלקו בה פוסקי דורינו, הקשורה לשאלה היסודית שנידונה בדברינו. נתאר לעצמינו כי ביום שישי הדלקנו את התאורה בחדרינו, ובלילה, לאחר כיבוי שעון השבת, אנו מעוניינים לכבות את התאורה בזמן ששעון השבת מכובה, על מנת שהאור לא יידלק למחר ויבזבז חשמל על ריק - האם מותר להזיז את מתג ההפעלה של המנורה, האם אין בכך משום איסור מוקצה?

שאלה זו הינה שאלה סבוכה, ויש לדון בה מכמה פנים, אולם לעניינינו נזכיר סברה יסודית אחת שמעלה הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ז, או"ח, סי' לו) על מנת להתיר לעשות כן. הרע"י טוען כי כיוון שכל איסור טלטול מוקצה הינו סייג משום הוצאה, הרי שאין לאסור מוקצה בדבר המחובר לקיר או לקרקע, שהרי כיוון שאי אפשר לנתק את המוקצה מן הקיר נמצא שאין כאן חשש הוצאה - ואין לאסור את טלטול המתג. אלא שיש לציין כי טענה זו נדחתה בידי פוסקים רבים, ולדעתם יש משום טלטול מוקצה גם בדבר המחובר היטב לקרקע. עכ"פ, נראה וודאי כי דעת הרע"י מבוססת על הבנת מוקצה כסייג וגדר מפני הוצאה, ואילו החולקים יכולים (אך אין בכך הכרח) לבסס את שיטתם על הבנת איסור מוקצה מפני סיבות אחרות

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר