בייני"ש הייתי והנה זקנתי

אפשר לשקוע אל אותה ציניות היומיומית ולפטור בזלזול "אתה חי בסרט" ואפשר לתת לנפש להיפתח, לתת לה קצת להרגיש זמן אלול

שי הרשקוביץ 02/09/12 18:07 טו באלול התשעב

בייני"ש הייתי והנה זקנתי
chany14-cc-by-nd, צילום: chany14-cc-by-nd

אתה בטח זוכר את אותו נער בהגיעו לשיעור א', עומד בפתחו של בית המדרש שיעשה לביתו בשנים הקרובות. אותו נער שלא הבין איך אפשר ללמוד גמרא בלי שיעור עם רב, ועוד ללמוד מרצונו החופשי ולא בשביל איזו בגרות, ואיך שהחברה עם פז"ם בישיבה התחילו להסביר לו מזה אלול וניסו לתאר על רוממות הרוח של ימים אלו. " זמן אלול? שטייגן? תשובה? להישאר עד יוה"כ בלי לחזור הביתה?", אותו נער מגרד את פדחתו נבוך משהו, ספק מבין ספק לא, מה המשמעות של זמן אלול, שעם הזמן יהפוך למושג כל כך טריוויאלי בשבילו - הפחד והיראה שלפני, העוצמות שתוך כדי והגעגוע שאחרי. אם חיוך קל עולה על פניך - כנראה שאתה נזכר שאותו נער, הוא בעצם אתה עד לפני כמה שנים.

והנה הנער כבר לא כל כך צעיר, זמן אלול האחרון הוא עוד היה בישיבה, דבר שהיה מובן מאליו בשבילו אשתקד. ועתה, עת כניסתה של השנה החדשה, הוא שוב מרגיש כמו אותו שיעור א', רק שעכשיו הוא כבר יודע מזה זמן אלול, אורות התשובה הוא סיים כבר אי שם בשיעור ג', וכבר חזר כמה פעמים על הלכות תשובה לרמב"ם. אבל הוא כבר יצא לעולם הלימודים באקדמיה, זמן אלול במקרה הטוב זה קורסי קיץ.

אפשר להתייחס לזה בשני דרכים:

1. "התירוץ העצמי" - אחרי הכל כמה שנים של עיון, חידדו אצלו את כישרון הפלפול. "אני כן קובע עיתים לתורה" - אם לקרוא לשנים מקרא ואחד תרגום קביעת עיתים. "אני מתפלל 3 תפילות כל יום" - גם אם לפעמים שחרית היא ביחיד, או שהתפילין מזמן בתוך נרתיקן ב"ובא לציון", "אני עדין שומר נגיעה, בין הבודדים באוניברסיטה אתה חושב שזה קל?" - אבל מה עם הבנות שלבושות לא צנוע שאתה מסתכל עליהם?

2. "התשובה הבוגרת" - התשובה הכל כך נוחה "אני כבר נמצא בעולם אחר - עולם המעשה" או בגרסה הפחות מעודנת "יש דברים שאתה מבין רק כאשר אתה עוזב את הישיבה". האומנם בדרך זו יש עדיפות על הראשונה, שבה אדם מכיר את המצב שבו הוא נמצא, אבל הוא נמצא במן ייאוש במקרה הטוב או בציניות במקרה הרע.

אבל קיימת גם אפשרות שלישית, האפשרות שלמדת עליה בכל זמן אלול ,התשובה - החזרה אל המקוריות, הרחבתה של הנפש לקבלת מקור החיים ללא מיצרים, החזרה אל שורש הנשמה. האומנם אנחנו כבר לא בישיבה נכון, דברים שנראו ברורים כל כך בישיבה, דורשים ברור קצת יותר רציני כיום, אך האם אנחנו מוותרים לעצמנו? האם אנו שואפים את אותה בינוניות קטנה וקטנונית, או שמא אנו שואפים אל הקודש? נכון להיות בדרגת קדושה על פי מסילת ישרים זה לא המקום בו אנו נמצאים עכשיו, אך ישנה שאלה מהותית יותר - האם אנו שואפים לעלות במדרגות על פי המסילת ישרים, האם אנו באמת רואים ורוצים את האידאל בזה, רק מה לעשות ובמצבנו עוד לא הגענו, או שמא נוח לנו במצב הקיים ואנחנו לא באמת רוצים להיות שייכים אל אותם אידיאלים עליונים?

אולי כדאי לשמוע לאותו שופר הזועק בכל יום, המבקש להזכיר לכל ברואי עולם "בני! אלול עכשיו, שובו אלי ואשובה אליכם", רוצה הוא להזכיר שבתוך כל שיגרת החיים הטורפת את נפשנו, יש בה את אותו תלמיד ישיבה בזמן אלול, שרק חיפש איך יותר ויותר להתקרב אל ה', איך להתקרב ולשאוף אל אותם רעיונות אלוקיים, רוצה הוא לעורר את אותה תמימות וחמימות בית המדרש הפנימי שלו.

אפשר לשקוע אל אותה ציניות היומיומית ולפטור בזלזול "אתה חי בסרט", להצדיק את המצב שבו נמצאים. ואפשר לתת לנפש להיפתח, לתת לה קצת להרגיש זמן אלול.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר