חדשות כיפה

מרתא בת בייתוס והפשרה שהוחמצה

סיפורה של מרתא בת בייתוס, עשירת ירושלים, משקף בתוכו כמה מן הסיבות שהביאו לחורבן בית שני. הענין המרכזי הנידון בסיפור הוא הרצון להתעקש על הכל ולא להגיע לפשרה, כאשר מרתא מבינה כי חייבים להתפשר על מה שיש - כבר מאוחר מדי.

פתיחה

אודה ולא אבוש: קריאה באגדות החורבן מסבה לי, בכל שנה מחדש כשי"ז בתמוז קרב, מועקה חזקה. סגנונן של האגדות, המנתחות את האירועים שהובילו לחורבן הבית השני, שמות את האצבע על הטעויות, ומפיקות לקחים להבא, רק מגביר את תחושות התסכול והפספוס בלב הקורא. שרשרת טעויות ארוכה הובילה לחורבן, כשמלשון האגדות נראה שדי שאחת מהן הייתה נמנעת, בכדי שהאסון כולו היה נמנע או נדחה משמעותית. עוד טעות, ועוד טעות, והלב נחמץ - מדוע אף אחד לא תיקן אחת מן הטעויות, כשבכך היה מציל את הכל?

בין האגדות בעלות האופי הלאומי-ציבורי, שמרביתן מפורסמות ביותר (קמצא ובר קמצא, חורבן ביתר וכו'), מצויה לה אגדה אישית-פרטית, הדנה בגורלה של אישה אחת, בתוך המציאות של המצור הרומאי על ירושלים והרעב הכבד שבא בעקבותיו. זהו אמנם רק סיפורה של אישה אחת, מרתא בת בייתוס, אך נדמה שטעויותיה מסמלות במידת-מה את הטעויות הלאומיות שנעשו ערב חורבן הבית השני.

וזה לשון הסיפור (גיטין נו.), מתורגם מארמית, והערות בסוגריים:

"מרתא בת בייתוס העשירה שבירושלים הייתה.

קראה למשרתה, ואמרה לו: לך קנה לי לחם-סולת. עד שהלך- נמכר (כל לחם הסולת).

בא ואמר לה: לחם-סולת אין, לחם-לבן יש.

אמרה לו: לך קנה לי.

עד שהלך- נמכר (כל הלחם הלבן).

בא ואמר לה: לחם-לבן אין, לחם-סובין יש.

אמרה לו: לך קנה לי.

עד שהלך- נמכר (כל לחם הסובין).

בא ואמר לה: לחם-סובין אין, לחם-שעורים יש.

אמרה לו: לך קנה לי.

עד שהלך- נמכר (כל לחם השעורים).

הייתה יחפה. אמרה: אצא ואראה אם אמצא משהו לאכול.נגעו בה גללי בהמה בכפות רגליה, ומתה (מחמת הגועל).

קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי: הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה (דברים כ"ח, נו)...

כאשר עמדה למות, הוציאה לכל זהבה וכספה וזרקתו בשוק. אמרה: אלו- במה יועילו לי?

והיינו שנאמר: כספם בחוצות ישליכו (יחזקאל ז', יט)".

אימה יתירה

השאלה הראשונה שזועקת בראשו של הקורא היא - מדוע נהג כך המשרת? וכי לא ידע שגבירתו גוועת ברעב, ותסכים לאכול כל מה שיקנה עבורה? וכי היה לו ספק שבמצבה הנוכחי תהיה מוכנה להסתפק גם בלחם שלא עומד בסטנדרטים הרגילים של בית בייתוס? האם לא הבין שבמעשיו הוא גורם למות גבירתו?

אין הסבר אחר מלבד זה: המשרת פעל מאימת גבירתו. מי שהורגל במשך שנים, ככל הנראה, לעשות בדיוק כפי שמורה לו גבירתו, לא לגרוע ולא להוסיף, לא יידע להפעיל שיקול דעת עצמאי לכשיידרש לכך. אם לפני המצור והרעב, קניית לחם פחוּת-ערך הייתה מובילה להקמת ועדת חקירה בבית מרתא בת בייתוס, אין להתפלא כעת כשהמשרת עושה בדיוק מה שציוותה עליו גבירתו, הגם שהוא מבין שבזה אין הוא מועיל לגבירתו כלל ועיקר. האימה היתירה מובילה ל'ראש קטן'. 'גבירתי ציוותה עלי לקנות לחם-סולת, ואם לא אצליח - מוטב שאחזור בידיים ריקות', כך אומר המשרת לעצמו.

נתעקש היום, נתפשר מחר

משניקינו את המשרת, נתפנה להבין את מעשי הגבירה. בעת קריאת הסיפור קשה שלא לתמוה על הנחיותיה של מרתא בת בייתוס למשרתה. מדוע אינה מורה למשרת לקנות כל מה שימצא, ואפילו אם זה לא בדיוק מה שציוותה עליו לקנות? האין היא מבינה שברעב הנוכחי עליה להסתפק במה שיש?

נראה שמרתא שוגה במשגה שכולנו שוגים בו. כשעומדת בפני אדם הבחירה שבין התעקשות נחרצת ובין פשרה מיידית, נוטים רובנו להעדיף התעקשות, תוך כדי הבנה ש'במקרה הגרוע - נתפשר מחר'. ההיגיון העומד מאחורי תפיסה זו ברור - להתפשר תמיד אפשר, כך שעדיף קודם כל 'לעמוד על שלי' ולא להיכנע, 'לעשות קצת שרירים', בתקווה שהצד השני יישבר לפני שאני אשבר. ואם אני אשבר ראשון - תמיד אוכל להתפשר, כך שאין סיבה למהר ולהתפשר כבר היום.

אולם, 'החכם - עיניו בראשו'. כאשר סיכויי ההצלחה במאבק לא גדולים, וסביר שבסופו של דבר לא נצליח להתגבר על הצד השני, אין תועלת בדחיית הפשרה. אם בסופו של דבר תיכפה עלי פשרה, מוטב לי להתפשר כעת, כשמצבי עדיין טוב והפשרה תהיה נוחה יחסית. אם אמתין עוד ועוד, ורק אז אהיה מוכן לפשרה, מצבי יורע, יכולת המיקוח שלי תרד, וממילא הפשרה שתושג בסופו של דבר תהיה גרועה בהרבה. מרתא צריכה הייתה להבין מה עתיד לקרות לכשיימשך המצור, כיצד יחריף הרעב ויגבר המחסור.

הטרגדיה שבקו חשיבה כזה זועקת מאליה: מי שלא התפשר אתמול על לחם-לבן, והתעקש לקבל לחם-סולת, ייאלץ היום להתפשר על לחם סובין; ומי שלא מתפשר היום על לחם סובין ומתעקש לחפש דווקא לחם-לבן, מחר בעל כורחו ייאלץ להסתפק בלחם סובין; ומשיורע המצב עוד, מי שלא יתפשר מחר על לחם-שעורים, מחרתיים יגווע ברעב, מפני שאז אפילו לחם-שעורים לא יהיה; וכך הלאה. לו רק ביום הראשון הייתה מוכנה להתפשר על לחם-לבן, למחרת לא הייתה נכפית עליה קניית לחם גרוע ממנו, והסוף הקודר יכול היה להימנע.

במילים אחרות, אם בסופו של תהליך נאלץ להיכנע או להתפשר, מוטב להתפשר כבר כעת, וכך להשיג פשרה הוגנת ונוחה יותר. מרתא, וכמוה כולנו, לא מצליחה להתפשר בזמן, היא אינה מוכנה לשלם את המחיר הנדרש בזמן אמת, ולכן לא מצליחה להימלט מהמוות האורב לה.

לא מהמרים על כל הקופה

עקרון זה רק הופך נחרץ יותר כשמבינים מה עמד על הפרק. לא מדובר פה בשאלה איזה סוג קרקרים להגיש בקידוש בשבת בבוקר, או איפה לקנות את ה'ארבעס' (חומוס) למסיבת השלום-זכר. מדובר פה בהכרעה שאם נכשלים בה - אין מילוט מן המוות. כשמה שעומד לדיון הוא הרה-גורל כל-כך, אין מקום למשחקים ולטקטיקות שיעילותן לא וודאית. לא מהמרים על חיי אדם, והוא הדין לכל נושא קריטי אחר. כשסכום ההימור קטן, יש מקום לשקול לקחת סיכונים מחושבים. אך כאשר מהמרים על כל הקופה, אין מנוס מללכת על בטוח, גם אם 'הליכה על בטוח' כרוכה בהתפשרות מסויימת. לזה התכוון רבי יוחנן כשפתח את רצף אגדות החורבן (בעמוד הגמרא הקודם) בפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו יפול ברעה"[1].

"הכסף יענה את הכל"?

סוף הסיפור, המתאר את אופן מותה של מרתא בת בייתוס, אירוני מאין כמוהו. לשם הבנתו יש להכיר שני סיפורים אודות מרתא ממקורות אחרים.

לפי המסופר באגדה מרתא לא נפטרה ממש מהרעב, אלא... מהגועל שאחז בה כשגללי בהמה נגעו ברגליה. אין ספק, גללים ברגליו של מי שעד אתמול היה מעשירי העיר הם בהחלט הלם לגמרי לא נעים, אך האם זה נורא עד כדי כך?

ובכן, המדרש[2] מרחיב קצת על הרגליה של מרתא בת בייתוס בהזדמנויות אחרות, וזו לשונו:

"מעשה במרתא בת בייתוס שקדשה יהושע בן גמלא ומינהו המלך להיות כהן גדול...

פעם אחת אמרה: אלך ואראה אותו, היאך הוא קורא בתורה ביום הכפורים.

מה עשו לה?

הוציאו לה טפיטות (שטיחים) מפתח ביתה עד פתח בית המקדש, כדי שלא יתייחפו רגליה...".

מרתא בת בייתוס יוצאת לבקר את בעלה בעבודה, וכל העיר מצופה בשטיחים כדי שרגליה חלילה לא ייגעו בקרקע המטונפת! וכי נעליים, במחילת כבודה, לא היו עושות את אותה עבודה באופן קצת פחות ראוותני? מובן, אפוא, כי מי שהורגל בכאלו סטנדרטים מת, פשוטו כמשמעו, כאשר נאלץ להתמודד עם אימת חיי הרחוב בתקופת הרעב.

השורות האחרונות של האגדה, העוסקות בזריקת מרתא את כספה בשוק, ניתנות גם הן להבנה טובה יותר אם נשפוך עליהם אור ממקור אחר, הפעם זו הגמרא במסכת יומא (יח.), בתרגום מארמית: "תרקב של דינרים העלתה לו, מרתא בת בייתוס, לינאי המלך, תמורת מינויו של יהושע בן גמלא (ארוסה הטרי) לכהונה הגדולה."

כמה אירוני הוא הדבר! מי שהתרגלה שהכסף יכול לסדר עבורה הכל, אפילו את הכהונה הגדולה כמתנת אירוסין לבעלה (שע"פ דין לא הגיעה לו), מסתובבת היום ברחובה של עיר, כשכספה וזהבה הרבים לא מועילים לה. בימות רעב אין משמעות למספר הספרות בחשבון הבנק, מפני שאי אפשר לאכול כסף.

סיום

מרתא שלנו עשתה כמה טעויות קריטיות, ועל כך שילמה את המחיר הכבד מכל. לנו, הקוראים, יש הזדמנות בלתי-רגילה ללמוד את הלקח מטעויות של אחרים, ובכך להימנע מטעויות דומות משל עצמנו. וה' יהיה בעזרנו.



[1] חציו השני של הפסוק מתייחס לצורך בפשרה, חציו הראשון בהימנעות מסיכונים כשמחיר ההפסד עלול להיות בלתי-נסבל.

[2] איכה רבה, פרשה א'.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מירי רגב בסיור בשדרות צילום: ללא

קרב חתולות בין מירי רגב לתמר זנדברג

קרא עוד