סגור

אנו רצים והם רצים

הרב עמיחי גורדין מספיד את יעקב דון במילות נחמה על הבניין המפואר של גוש עציון אל מול כוחות הרשע. רק לפני כמה עשרות שנים נכתב על גוש עציון: "אתה בא לכלל מחשבה שקללת אלוהים רובצת על פני הסביבה, בה לא תראה אפילו עץ אחד"

הרב עמיחי גורדין
יז בכסלו התשעו
,
29 בנובמבר, 2015 10:53

צילום:

את הדרך להלוויה עשינו ברגל. כמות הרכבים העצומה שהגיעה להלוויה של ר' יעקב הי"ד, חסמה כמעט לגמרי את הכביש המוביל לבית העלמין. בדרך חזרה, כשההרהורים והזיכרונות חנקו את הגרון, עצרתי לכמה שניות באמצע הדרך ונזכרתי באדוארד רובינסון.

אדוארד רובינסון (ההוא מ'קשת רובינסון') היה חוקר אמריקני שהוכתר בצדק כאבי המחקר ההיסטורי-גיאוגרפי של ארץ ישראל. לפני מאה וחמישים שנה תיאר בספרו מסע שערך מחברון לירושלים. במהלך המסע עבר רובינסון דרך העמק שחוצץ היום בין כפר עציון לבין המחנה הצבאי הסמוך. רובינסון מתאר כיצד בסוף העמק חיכה לו עץ - ה'אלון הבודד'.

כשעצרתי בדרכי חזרה מההלוויה, היה זה בשולי הכביש שבין כפר עציון לאלון שבות. נעמדתי בדיוק באותה נקודה שבה עבר רובינסון לפני מאה וחמישים שנה. עמדתי וניסיתי לראות את העץ שרובינסון ראה כשעבר שם. היה קשה מאוד להבחין באלון הבודד. האלון הבודד היה מוקף בהרבה עצים אחרים. השממה שבה רובינסון פגש, כבר איננה עמנו עוד.

חשבתי על האומה הערבית שהותירה את אזור גוש עציון חרב ושומם במשך מאות שנים. 'שום משכנות אדם לא החיו את שממת הדרך', תיאר זואלוג בריטי את אזור גוש עציון במאה ה - 19. 'אתה בא לכלל מחשבה שקללת א-לוהים רובצת על פני הסביבה, בה לא תראה אפילו עץ אחד' החרה החזיק אחריו סייר אחר מאותה תקופה.

חשבתי על ראשוני כפר עציון שהגיעו לכאן והפריחו את השממה. חשבתי על חנן פורת ז"ל שהוביל את השיבה המחודשת לגוש, אחרי מלחמת ששת הימים. גם הם נפגשו בגבעות טרשים ריקות ושוממות (על זה יש אפילו תמונות).

חשבתי איך מול כוחות ההרס הערביים קם לתחייה גוש יישובים עצום ופורח. איך מול כוחות הרוע הללו התייצבו בשקט בשקט יהודים פשוטים, ובנו כאן גן עדן אנושי. אולי זה מה שכל כך מעצבן אותם. במשך מאות שנים האומה הערבית הרסה, עקרה ורצחה כל מה שאפשר בגוש עציון. זה באמת מאוד מרגיז לראות מישהו אחר שמגיע ומצליח להוציא משהו יפה ומלבלב מהאדמה השוממה הזאת.

ואז חשבתי על ר' יעקב. ר' יעקב דון הי"ד.

* * *

בחור צעיר הייתי. על ספסל הישיבה שלידי ישב תלמיד ותיק מאוד. שבע שנים הפרידו ביני לבין התלמיד המבוגר ההוא. התלמיד המבוגר עם החיוך שלא נגמר, יעקב דון. הבדלי גילאים גדולים כל כך, יוצרים בדרך כלל ריחוק וניכור.

לא כן רבי יעקב. כל מה ששידר כלפינו האיש עם השפם היה חום ושמחה. עין טובה ולב טוב. טוב היה להיות במחיצתו של ר' יעקב. למרות גובהו המרשים וקולו הסמכותי והעבה, אף פעם לא חששתי מהערה שלילית, מעקיצה או מסתם פגיעה רעה. כל חייו שידר ר' יעקב חשיבה חיובית, רגועה ונורמאלית.

עשרים וחמש שנים חלפו מאז. נפגשתי מאז עם ר' יעקב פעמים רבות. המפגשים איתו תמיד היו מפגשים של עין טובה. בשמחה תמיד.

* * *

כמו רבינו, הרב ליכטנשטיין הכ"מ, הקפיד ר' יעקב לנסוע בכל שבוע וללמוד תורה עם בניו. ביום חמישי ההוא כשהכדורים הארורים והטמאים פילחו את ליבו הטוב והצלול, היה ר' יעקב בדרכו ללמוד עם שני בניו תורה בישיבת ההסדר במעלה אדומים. אנו רצים והם רצים.

המאמר יתפרסם בעלון שבת בשבתו בשבת הקרובה

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

נתניהו: "אם נראה שהמספרים עולים, נהדק בחזרה את ההגבלות"

קרא עוד