סגור

אורות התחיה פסקה ז

סיכום שיעור של הרב רכל
כו בסיון התשסג
,
26 ביוני, 2003 0:00


אורות התחיה פיסקה ז'[1] / הרב רכל



יש בפסקה זו עיקרון החוזר במקומות רבים אצל הרב: יש בדורנו שאיפות גדולות להבנה עמוקה, שבגלל שלא מודעים לה, היא מביאה לסתירת ולאי קבלת התורה מכיון שהתורה נמצאת בצורה בינונית. מצד שני יש תסכול וחוסר נחת, מכיון שהתביעה הפנימית עדיין לא באה על סיפוקה.



חשוב לדעת שאותה תופעה עלולה להתרחש גם אצלנו, יושבי בית המדרש (ולא השוליים): גם אנו מצפים לקבל תורה גדולה, ועדיין לא הפנמנו והישגנו את כל הגדלות הנמצאת בתורה (אלא שאנו יודעים שעדיין עלינו לפתח את התורה). אנו עלולים לחוש תופעה של חסר, בגלל שגם אנו עצמנו לא העמקנו בתורה. לכן פעמים רבות מתחילים ללמוד חסידות, או פנימיות התורה, אפילו לפני הזמן - כדי לענות על חֵסֶר זה.



בגלות נשארנו רקב, אפר דק של עצמות יבישות - ואלו הם התלמידי חכמים. כל זאת יחסית למצב האידיאלי של עמ"י.



תהליכי הפיתוח של התורה מתחילים מבפנים: ה' הוא שמשיב שכינתו לציון, והגאולה אינה תלויה בנו. בגלל שה' מחדיר בנו תחושה פנימית, אנו חשים רצון פנימי, ונוצרים טיפוסים אחרים מהגלות, דבר המתבטא בצמאון רוחני גדול. תופעה זו חוזרת בדברים רבים, והיא מסבירה תופעות רבות.


צריך שיהיה אמון גדול בתורה - צריך להאמין שכל הערכים הגדולים נמצאים בתורה. אין לעצור בשום הגדרה של תפיסה (תפיסה מקובעת מחשבתית), ולחשוב כאילו עכשיו אנו יודעים מהי תורה או תפילה, אלא יש לחשוב תמיד כאילו אנו כלל לא יודעים משהו בעניין זה. צריך לשאוף להתקדם כל הזמן (בזהירות כמובן, ולא בדהרה חסרת אחריות).



ממעמקי הגניזה של הנשמה - התורה היא אינסופית ואלוקית, ויש לה עומקים רבים, בלתי גבוליים, המכילים כח חיים רב, והוא זה המחייה אותנו (ולא מעשים שאנו עושים מצידנו). עלינו להבין מה המגמה של פריצת רוח זו כדי להתוות את ה מגמות להשתמש בו: השאיפה של כח זה היא להגיע לרוח הנבואה.


צריך להתבונן כיצד לראות את הגדלות שמשתקפת בגיבורי התנ"ך. לא די בהערכתם באמות מידה מקובלות, כדי להשוותם לאנשים צדיקים המוכרים לנו (למזער את גדולתם כדי שנוכל להשיגה), אלא יש לחפש את נקודות האור הנמצאות בהם (להתרומם להבין אותם) - את תוקף האמונה שבו הם חיו - דבר שממנו נבעו כל מעשיהם והתנהגויותיהם.


לדוגמה יונתן ונושא כליו עולים על מחנה פלשתים שלם, מתוך אמונה שה' יסייע להם - חווית אמונה עמוקה (ולא סתם אמירה חיצונית), ותחושה שה' נמצא איתם.


דוד נדרש לכוחות אדירים כדי לצאת מול גולית, לעיני כל ישראל, ויתכן שיהיה חילול ה' אם הוא יפסיד (זאת, אפילו אם נניח שלדוד לא היה איכפת למות). לדוד היתה תחושת בטחון שהוא יצליח להרוג את גולית בגלל אמונה אדירה שלא יתכן שגולית הגוי יבזה את עמ"י ואת ה'.


עלינו לחזור להיות אנשים כאלה: אנשים חזקים ורוחניים מאוד, החיים כך, מתוך מפגש כמעט נבואי שבו אנו מכירים שאת הכל אנו מקבלים מה'. לשם כך צריך גבורה ואמונה גדולה. - דבר זה אנו רוצים לחדש.



דרך הזרמתה - כששאיפה זו זורמת, היא פורצת גדרים, מכיון שהיא לא מוצאת תבנית ומסלול שבו היא תוכל לבוא לידי ביטוי, מכיון שבגלל חיי הגלות לא היינו מוכנים להכין תבנית שכזו.


מוחקת צורות של תמימות - אנשים לא מוכנים לקבל תמימות ותורה שקטנה עליהם. אולם הם לא יודעים שכל הקדושה והגדולה שהם מחפשים נמצאים בתורה (אם כי בצורה מיניאטורית) שאותה הם דוחים.


כל הירידה של עקבתא דמשיחא באה בגלל החוצפה. חוצפה = לקחת דברים בעלי ערך ולבטל את ערכו. לפי זה, עקבתא דמשיחא הוא דור שמבטל ערכים.



תיכף צריכים אנו לגשת - עלינו למצוא את הדרך להגיע למחשבות גדולות ועמוקות (כפי שהרב עצמו עושה בכל כתביו), לשאוב משם את האורות והגדלות, כך שמתמלאים בהארה גדולה. צריך להתחיל לכתוב את הספרים והדרכים לרוח הקודש העליון הזה.



האידיאלים שבמקור ישראל - זו הסתכלות נוספת על מה שהוזכר קודם לכן. החיים שהולכים ומתגברים, הם למעשה שאיפות ומגמות = אידיאלים.


צריך שהרוח תהיה מוכנה לקלוט אותן. הן זקוקות לכלים כדי שיבואו לידי הגשמה: צריך להיות בא"י, שהיא כלי לעניין זה. אנו צריכים שיתקבצו הגלויות, בית המקדש וכל המצוות כתקנן - כך שזרם החיים יוכל לבוא לידי ביטוי בשלימות. אלו חיים תיאורטיים המתגלים בפועל.



שולחים אלינו את קוום[2] - כל הכלים האלה מבקשים את מימושם כדי שהאור הגדול יוכל לבוא להופיע בתוכנו.



לצפות לישועה ולבניין המקדש בדורות האחרונים היה דבר פנימי שכלל לא בא לידי ביטוי בצורה חיצונית.



אם נמצאים בדור אנשים גדולים מאוד העוסקים בקדושה ובחסידות, עצם מציאותם מרימה אותנו ומונעת מאתנו לשקוע בחומר. הם מקשרים אותנו למעלה, וזהו הרוח הגדול והנעלה... הוא רק הוא מחזיק את החיים ואת האנושים בהודה וגבורתה.



מתאימה עם גבורת החיים - במצב השלם, אנו משתמשים בכל החושים, וכל החיים אינם עומדים בניגוד לרוח: יש דם בריא - בריאות חשובה של הגוף. בגלות יש הסתר פנים, עד שאיננו מסוגלים לטעום טעם של חיים חוץ מאשר בתורה, שמא ניסחף אל מחוץ ליהדות. אולם בא"י אנו בעוצמה רוחנית כ"כ גדולה, עד שהחומר לא מסוגל לסחוף אותנו אל מחוץ לה' (זוהי השאיפה שלנו, אולם עדיין לא השגנו אותה בשלימות). זוהי המדרגה השלימה - מידת הקדושה, שבה מודים לה' על כל דבר, ומכירים בחשיבותו.



זרם החיים מקיף את האומה ברצון לקוממיות ולבניין האומה בא"י.



במובן הפרטי בוודאי שצריך קודם את הפרישות לפני רוח הקודש, וא"א ליהנות מהחומר. אולם זהו המצב בגלות, שכן הגלות היא הפרישות מהעוה"ז. בגלות אנו נמצאים בהסתר פנים. לכן אור האמונה אצלנו הוא קטן, וכשהאור הוא קטן, איננו יכולים להרשות לעצמנו חויות רוחניות אחרות מאשר הקדוש (כגון הנאה מהטבע) שמא הם יתחרו על הקודש, ונעזוב בגללן את הקודש. אולם בא"י אנו נמצאים בסדר חיים המקדש את הכל. זוהי מדרגת הקדוש במובן הלאומי. אנו נמצאים בתהליך של התקדמות, שכן יש כל מיני גופים שאנו מכניסים לתוכם קדושה - כגון צבא, ומדינה.


למעשה, נשמתנו קדושה בקדושת התורה, ואם היינו זוכים, היינו יכולים לקחת מתוכה את כל התורה (כפי שהאבות הגיעו לקיום התורה והמצוות מתוך נשמתם). כ"א יכול להגיע להבנה בקיום המצוות השכליות מתוך שכלו, אולם כדי להגיע להבנה בצורך במצוות השמעיות, יש צורך בכח נבואי עצום. בלימוד התורה, עמ"י מוציאים מהכח אל הפועל את מה שגנוז בנשמותיהם. את אותה תורה שאנו לומדים נקלוט בשלמותה כשנקלוט אותה בגדלות.



כיום אנו נמצאים בהתקרבות גדולה יותר לעומק התורה מאשר בימי הרב (הפצת כתבי הרב הוסיפה עומק גדול מאוד באמונה). לא כל תופעה של חוצפה היום קשורה לכך שלא מפיצים את התורה בשלמות: מתחילים בחוצפה בגלל צמצום התורה, עוזבים את התורה ועוברים לאורח חיים חילוני, ואורח חיים זה גורר בעקבותיו (בגלל פריצת כל הגדרים) חוצפה מסוג שני. כיום, במקביל לחוצפה, יש ציבור גדל והולך שמתקרב ומתחיל להעריך יותר את המסורת והתורה. אנשי התקשורת אינם מייצגים ציבור זה: שמונים וחמישה אחוז מעמ"י מגדירים את עצמם כדתיים או מסורתיים, כלומר יש להם זיקה למסורת. א"א לבזות ציבור שמגדל משפחות בצורה ערכית. יש צד של קנאה הגורם לנסיון להכפיש את כל הציבור הדתי. (דוקא הקנאה מעידה על חשיבות הציבור הדתי, וההכרה בכך שהוא מהווה אלטרנטיבה).



העומד בבסיס הביקורת בתקשורת הוא החשיבות לשמור על הדמוקרטיה - איתה אפשר למנוע מהשלטון לעשות עוול. אולם לאט לאט התקשורת מפסיקה לראות את האידיאל שבתפקיד שלה (שהוא: אנו רוצים מדינה מתוקנת ומסודרת, ולשם כך עלינו למנוע מרשעים לפגוע במדינה), והיא מחפשת את הביקורת בכל מחיר, למרות שהדבר פוגע במדינה (כגון בקו 300, שבו הגיע למחבלים ליהרג).


במצבנו הנוכחי, מידרדרים למצב שבו מנסים להשפיל את כל מי שעומד ומצליח: מנסים להכפיש ולבטל את ראש הממשלה, כל ערך חשוב. מראיינים חשים שהם שופטים ויש להם זכות לבטל את כל הערכים: הכבוד למדינה, כבוד האדם ועוד.



הם ממשיכים לבקר את המפלגות הדתיות שיש בהם תככים, אולם אין בכך ביקורת על ערכי התורה עצמה (או לפחות לא באותה עוצמה).



המשפט ככל שירבה השכל בניין - ירבה הגוף חורבן - הוא בעיקרון משפט של הגלות. גם היום הוא שייך אצל האדם הפרטי, החש שכוחות הגוף משתלטים עליו יותר מדי. האדם כחלק מהעם, יש לו נתונים רבים שגורמים לו לכך שאין הוא זקוק כ"כ למידת הפרישות כפי שהוא היה זקוק לה בגלות (לכן לדוגמה אפשר לשחק כדורסל ולרוץ אם חשים שהדבר מחזק את האדם. אנו עשויים לחוש שספרי טבע הם ג"כ חלק מעולמו של ה', ואין הם מהווים יציאה מבית המדרש). יש לנו הכנה רבה יותר לקדושה.



המסילת ישרים בנוי בצורה מאוד מסודרת ומודרגת, אולם אנו עצמנו לא בנויים בצורה מסודרת, ולכן יתכן שנמצא את עצמנו כבר במידת החסידות, אולם מצד שני אנו עדיין זקוקים לחיזוק במידת הזהירות.



הרב מדבר בכל ספריו על הרמה של הדור: יש הנהגה של דור, תפיסה מובילה שהדור חי על פיה, למרות שבתוך הדור תמיד יהיו אנשים שלא יחיו ע"פ רמה זו (אלא ע"פ יראת העונש). אעפי"כ, הטבעת החותם הכללי של התורה יהיה גדלות. אולם אם הטבעת החותם הכללי תהיה קטנות - לעולם לא יבואו אנשים רבים להסתופף בצל התורה.



באין מטרה לגבורת החיים - ללא מטרה, היא תלך ותדעך. הרב פה מזהיר את החילונים עם המוטיבציה הציונית: אם הם לא יובילו את עוצמתם לחיי תורה בגדלות, אלא ירצו להוביל אותו למדינה סוציאליסטית או לחזון כלכלי, הגבורה תישאר בהסתר - דבר שאנו רואים כיום.


וגבורת החיים העליונה - אם היא מחוברת לכלל ישראל והתורה, היא מופיעה בצורה שלימה.





[1] (עמו' סא-סב).


[2] = הקו שלהם.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

חיסונים בשיבא צילום: Miriam Alster/Flash90

נתונים מעודדים: הדבקה כמעט אפסית אחרי המנה השנייה של החיסון

קרא עוד