סגור
לג בעומר

אלו ואלו: בעד או נגד הילולות בל"ג בעומר?

הרב חגי לונדין חושב שההילולה במירון רק מוכיחה את האמונה התמימה של אנשים רבים שמוצאים קשר רוחני לרשב"י. הרב אילעאי עופרן, לעומתו, סבור כי התופעה הזו רק חותרת תחת יסודות המחשבה היהודית

חדשות כיפה
יח באייר התשעג
,
28 באפריל, 2013 9:33

בר יוחאי - אשריך

הרב חגי לונדין

בכל שנה, סביב ל"ג בעומר, מתעורר גל ביקורת כנגד מנהג ההילולה בקברו של רשב"י במירון. לא שהמחאות הללו מזיזות למישהו ועושה רושם שהציבור 'מצביע ברגלים' ונוהר למירון בהמוניו. אולם יש צורך להתייחס לטענות השונות לגופן: החל כמחאה נגד עצם המנהג של עלייה לקברי צדיקים, המשך בקובלנות על ערבוב גדרי הצניעות במתחם הקבר, האווירה המיסטית המצויה במקום הרווי קמעות וסגולות, התעשייה המסחרית סביב המעמד, ושלל טיעונים נוספים.

חשוב לסדר את הדברים :

• עצם העלייה לקברי צדיקים הוא מנהג שהתקבל על ידי גדולי ישראל בכל הדורות. החל מכלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי אבות בחברון (על פי מסכת סוטה לד, ב) והמשך בדברי הר"ן (דרשה שמינית): "אמרו רבותינו ז"ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר". נכון שהיו מגדולי ישראל שהסתייגו מכך מן החשש שהתפילות יופנו לצדיק עצמו ולא לקדוש ברוך הוא, אולם אם מדגישים כי אין הכוונה להתפלל לצדיק הקבור שם, אלא שהתפילה תתעלה יותר מתוך ההתדבקות במידותיו של הצדיק - ולשם כך יש לעיתים עניין גם להגיע למקום קבורתו באופן ממשי וחוויתי ולא רק ללמוד את תורתו המופשטת - זהו דבר מבורך. במקרה של קבר רשב"י, אבי תורת הסוד, על אחת כמה וכמה. לגבי יציאה לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים, כדוגמת קברו של רבי נחמן באומן - זוהי מציאות מורכבת יותר, אולם בעיה זו אינה מצויה במירון.

• לגבי התקלות בנושא צניעות, סדרי הביטחון, ניצול המעמד לעשיית כספים, לחינגות מנגלים וכדומה - כל אלה הן אמנם בעיות לא-פשוטות אולם ניתנות לפיתרון בארגון נכון, על מנת שהמעמד יהיה מכובד ונעים. ככל שידוע לי הדברים אף משתפרים משנה לשנה.

• ביחס ל'תרבות הסגולות' הנפוצה בכלל וסביב קברו של רשב"י בפרט: עצם השימוש בקמע/סגולה אף הוא דבר שהיה מקובל בעם ישראל בכל הדורות. הרעיון הוא שעל ידי מגע עם חפץ המבטא קדושה האדם מתעלה ומשתנה מבחינה מוסרית. ברור שעם הזמן התווספו למנהג זה תופעות לוואי בלתי-נמנעות כזיופים ושיווק מסחרי; ייתכן אף שאצל חלק מן הציבור העיסוק בסגולות גרם לפיתוח תלות והסרת אחריות אישית מתוך אשליה שהסגולה 'תספק' את הצרכים ללא שינוי מוסרי של האדם. גם פה, הפיתרון אינו לבטל זאת אלא להסביר כיצד הקמע אמור לפעול על האדם ולמקם את הדברים בפרופורציה הנכונה.

• כמובן שאנו מדברים באופן כללי. ברמה הפרטית, אם אדם מרגיש שהעלייה למירון פוגעת אצלו בדברים מהותיים או מבטלת אותו מתורה ייתכן שראוי שימנע מזאת "שלא יצא שכרו בהפסדו" (שו"ת יחוה דעת ה, לה). אבל זה כאמור ברמה הפרטית, ברמה הציבורית - נדמה לי שעוד לא הגענו למצב שנסיעה למירון היא ביטול תורה לחברה הישראלית.

לסיכום, לכל מנהג ישנן תופעות לוואי שליליות: אכילת סופגניות בחנוכה מעלה כולסטרול; צהלות שמחה בהזכרת שמו של המן במגילה יכולה להיתפס כשנאת גויים לשמה; אירוח המשפחה לליל הסדר עלול לגרום לאוברדראפט; ומדורות ל"ג בעומר פוגעות באיכות הסביבה וגורמות לחלק מהילדים לגנוב קרשים. אז מה? למעט מקרים בודדים - שקיום המנהג גורם בהכרח לעבירה או שהנזק שנגרם מן המנהג גדול באופן מובהק מן התועלת שבו - לא מבטלים מנהגים בעם ישראל. מבחינת אוירה ציבורית למנהגים הללו ישנה (אצל רוב האנשים) תועלת העולה לאין-ערוך על הנזק שעלול להיגרם על ידי קיומם. יש למנוע, עד כמה שניתן, את הנזקים המתלווים על ידי חינוך והסברה ולא למהר ולצאת נגד עצם המנהג.

בנוגע למנהג הספציפי של העלייה לקברו של רשב"י במירון ישנו פן נוסף: גם אם רבים מן המשתתפים בהילולה אינם מבטאים זאת בהכרה ברורה, הם חשים באינטואיציה פנימית, כי הקשר עם רבי שמעון בר יוחאי ותורת הסוד מחייה אותם, וזהו דבר נפלא. כאשר מקלפים את הקליפות מפרטי העלייה למירון נפתח צוהר לאמונה התמימה במובנה החיובי, וגם אם יש אנשים שמגזימים בזאת - כחברה אנו נפתחים לנשגב במובנו החיובי (המאזן רציונאליות יתר). בנוסף לכך, היכולת של יהודים רבים, מגוונים כה שונים, להשתתף במעמד אחד - אף היא ראויה להערכה. באשר לי, לא זכיתי עדיין לעלות למירון בל"ג בעומר, אולם בעת בה אני רואה עשרות אלפי יהודים עולים לשם מתוך שאיפה כנה ותמימה להתעלות בקדושה אני ממלמל לעצמי את הפיוט: "בַּר יוֹחָאי, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ, אַשְׁרֵי הָעָם הֵם לוֹמְדֶךָ, וְאַשְׁרֵי הָעוֹמְדִים עַל סוֹדֶךָ,לְבוּשֵׁי חשֶׁן תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ". ייתכן חלק מן העולים לקבר אינם לומדים ועומדים (עדיין) את סודותיו של רבי שמעון בר יוחאי, אבל זו בהחלט התחלה יפה.

הכותב הינו ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות וראש בית המדרש בקרייה האקדמית אונו

בזכות בר יוחאי?

הרב אילעאי עופרן

מאז ומעולם, חשתי ניכור לחגיגות ל"ג בעומר. לא מצאתי פשר או מקור משכנע להדלקת המדורות ולא זכיתי להבין מדוע מתאספים כה רבים על ציון הרשב"י במירון. הקמעות והסגולות שכה מזוהים עם יום זה, הוסיפו עוד קיסם למדורת תמיהותיי. יראים ושלמים מטריחים עצמם ביום זה ואף בכל השנה כולה להשתטח על קברי צדיקים וחסידים, אך נראה בעיני שעשייה שכזו והלך החשיבה המלווה אותה, חותרים תחת אחד מיסודות החשיבה היהודית לדורותיה.

יסוד התורה שניתנה לנו בסיני אינו אלא תרי"ג המצוות. עיקרה של תורת ישראל על ענפיה האדירים - מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, הינו תיאור ופירוט חובתו של האדם לעבוד את ה'. התורה מציבה לאדם מערכת מצוות והלכות המקיפה את כל מרחבי חייו - בבית ובשדה, כלפי אשתו וכלפי הוריו, בבית הכנסת ובבית המדרש. התורה אינה מקנה זכויות אלא מטילה חובות. כמעט ואין גבול לאחריות הרובצת על כתפיו של שומר התורה. הביטוי "אמונה" נגזר מן המילה "נאמנות", שמהותה ביטוי עמוק וחד למחויבות ואחריות.

האופן שבו מצוין ל"ג בעומר בעולמנו מהווה סתירה עמוקה לרעיון זה. לא זו בלבד ש"חג" זה, בניגוד לכל חגי ישראל, אינו מטיל על האדם שום חובה מיוחדת (מלבד המצווה למנות 33 ימים לעומר), אלא שהוא עוסק כולו ב"זכויות" - זכות הצדיק שתגן עלינו, זכות הקמע שיצילנו מכל רע או זכות הסגולה שתפקדנו לטובה. שימוש נרחב זה במושג הזכות, מנתק את הקשר שבין מעשי האדם לתוצאותיהם שהוא מיסודות אמונתנו. זאת ועוד, השימוש בזכות הצדיק או בכוחו של הקמע, מהווים "קיצור דרך" - מעין חיבור מהיר לאינסטלציה של מעלה, במנותק מעול המצוות (ועינינו הרואות שאין שום התאמה בין הקפדה הלכתית לבין היזקקות לקברים או לקמעות).

אנו מברכים בכל בוקר ברכות הודאה על כך שחייבנו הקב"ה במצוותיו - ולא פטרנו כגוי או כעבד. כאשר הולך אדם לעולמו, נוהגים אנו לומר כי הוא "נפטר" - רוצה לומר, נעשה פטור מחובתו לקיים מצוות. תכלית חייו של האדם היהודי, היא היותו חייב במצוות, וממילא מותו מתואר בשפתנו כקץ המחויבות הזו. ה"נפטר", מורחק מן העולם החי, נקבר באדמה ומוגדר כאבי אבות הטומאה. התורה מתאמצת להרחיק בין החיים עתירי המחויבויות לבין ה"מתים חופשי".

באופן מוזר למדי קיים קשר עמוק בין חגיגות ל"ג בעומר לבין "שיח הזכויות" המקובל בעולם המערבי-המודרני, וניגוד גמור בין שניהם ובין עולם התורה וההלכה. בעוד הדמוקרטיה המודרנית עוסקת בזכויות האדם, עוסקת התורה בחובותיו. בעוד המשפט המודרני עוסק ב"זכויות העובד", דורשת התורה להקפיד דווקא על "חובות המעביד". בעוד העולם המערבי תובע את "זכויות בעלי החיים", מחייבת התורה את בני האדם לצמצם ולמנוע את צערן של החיות. ההלכה מקפידה מאד על כבוד האדם, כבוד העובד ואף כבוד החיה, אך לא מתוך שיח הדורש "זכות" אלא מתוך שיח המטיל "חובה". באופן דומה, עולם ההלכה אינו עוסק כלל בשאלה האם זכויות הצדיקים עומדות לימיננו, או האם הקמע אכן מסוגל לישועה. חלף זאת, הוא מטיל על האדם חובות חקוקות, בין אם ייוושע ובין אם לאו.

"שיח הזכויות" הקדום והמודרני, זה המשתטח בקבר הרשב"י וזה העותר לבית המשפט, זה התובע את זכויות האדם וזה התובע את זכותיה דבר יוחאי - דומים זה לזה עד מאד. הצד השווה שבהם הוא שאין האדם שואל את עצמו מהי חובתי ומה עלי לעשות, אלא דורש הוא את "המגיע לו" ותולה קללתו באחרים. אלו ואלו, מחמיצים את היסודות החשובים ש"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" וש"אין הדבר תלוי אלא בי".

הכותב הינו רב קבוצת יבנה

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בית דין רבני. למצולמים אין קשר לכתבה צילום: דוברות בתי הדין

בית הדין הרבני התיר לפרסם את שמו של "הגביר המעגן"

קרא עוד