חדשות כיפה

אוכלים ביצים? הנאה הבאה בעבירה

תעשיית המזון מן החי מבוססת על ההיתר לצער בעלי חיים בשביל רווח. גדולי הפוסקים דחו היתר זה, וטענו שמדובר באיסור דאורייתא. האם מותר בכלל לצרוך כיום מזון מן החי?

Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

א. הקדמה: הפיכת בעל החיים למוצר תעשייתי

גידול בעלי-חיים לצורך הפקת מוצרים מגופם אינו תופעה חדשה, אך במהלך התקופה המודרנית עברה החקלאות תיעוש יסודי, הכולל שינוי עמוק של היחס לבעלי החיים. ההיגיון הכלכלי הכניס את רובם המכריע של בעלי-החיים בתעשיות המזון למתקנים וכלובים סגורים ומזוהמים, צופף אותם כמעט עד מוות (ולעתים ממש עד מוות), והיווה תמריץ לעריכת מניפולציות גנטיות וכימיות בגופן של חיות, עד שעצם מבנה גופן הפך להן למקור של סבל. החיים במשק המתועש הם קצרים, כואבים, עתירי מחלות ואינם מאפשרים שום סיפוק של הצרכים הטבעיים של החיות. בסופם מחכה מוות בשיטות של השמדה המונית. מספר עצום של בעלי החיים בתעשייה מומתים כבר ביומם הראשון, (ולא בשחיטה) רק מחמת שלא ניתן להפיק מהם כסף. בעלי-החיים בתעשיות החקלאיות איבדו בעשורים האחרונים כל צלם חי, ששרד עדיין במשק המסורתי: כיום הם נתפסים בדרך כלל כלא יותר מחומרי גלם או מכונות.

לפני עידן התעשייה המציאות הייתה מתוקנת מבחינה זו. לחלק מהאנשים היתה בחצר עיזה או פרה, והוא צרך מהם מעט חלב, כמובן מבלי שהדבר יבוא על חשבון בניהם. בעלי חיים אלו לא היו כלואים בכלוב. לאלו שלא הייתה ברשותם עיזה, היה החלבן מביא מפעם לפעם בקבוק זכוכית ובו חלב, או שהיה מסתובב בעיירה עם עז, מתדפק על הדלתות, וחולב במקום את העז כפי הביקוש והיכולת המצומצמת. התפוקה הייתה זעומה ביותר ביחס לקיים כיום. גם צריכת החלב, הבשר, הביצים היו מועטים ביותר, ביחס למה שצורכים כיום. בשר ועוף כמעט לא אכלו, מלבד קמצוץ משבת לשבת, בדיוק כפי שהורו חז"ל לנהוג. בדרך כלל לא היה צער לבעלי החיים הללו, ובכלל האווירה הייתה של יחסי גומלין, של אהבה הדדית.

כיום כל התעשייה המייצרת "מזון מן החי" מבוססת על צער כה גדול, שפעמים רבות אף גורם למוות. איני מדבר על צער "מקרי" ומזדמן (שאף הוא, ניתן להוכיח שאינו מקרי אלא טבעי ומחויב מתוך האווירה התעשייתית שהפכה את החיות למוצרים) כגון: חשמול בשוקר, חיתוך איברים, הכאות במקל, ויתר הדברים הנחשפים מדי פעם בתקשורת בעקבות תחקירים סמויים וצילום מוסווה, שאין ספק שהם איסור דאורייתא חמור. אני מתייחס כאן לעצם ההחזקה של מיליוני בעלי חיים בארץ בכליאה, באופן הנעשה בניגוד לרצונם, בגידולם בצפיפות שאינה טבעית להם, המסבה להם צער; וכן חטיפת העגל מאמו בעל כרחם ובבכייתם, והמתת אלפי אפרוחים זכרים מדי יום. וכל זה רק מעט מהסבל המתרחש.

מכיוון שצער בעלי חיים דאורייתא, ובאופן עקרוני אסור לצער בעלי חיים, עולה השאלה מי התיר להסב צער זה למיליוני בעלי החיים בארץ, הנתונים בצער בכל רגע במשך כל חודשי או שנות חייהם.

הצגת המושגים

לפני שנפתח את הסוגיה החמורה והסבוכה של צעב"ח, ברצוני להציג מושגים שונים המופיעים בסוגיה זו, שלעיתים רבות לא מבדילים בהם.

יש להבחין בין סוגי בעלי החיים הנדונים בכל דיון הלכתי או מוסרי: בעלי חיים האסורים במאכל (רבבות מינים) בעלי חיים כשרים למאכל (עשרות מינים), בעלי חיים מבויתים (מינים מעטים), ובעלי חיים שהאדם נוהג לעשות בהם מלאכה (מינים ספורים).

נוסף על כך יש להבדיל בין המטרות שבשבילן מצער האדם את בעלי החיים: מלאכה, הכרח בריאותי (רפואה), הכרח אחר, צורך (שאפשר לספקו גם באפשרות ללא צער), רווח ממוני, והנאה. שש מטרות השונות עקרונית זו מזו, ואף הדינים המוסריים וההלכתיים בייחס לצעב"ח משתנים לפי מהות המטרה לשמה נגרם הצער לבעל החיים.

כעת ברצוני לסקור את גלגולו של ההיתר לצער בעלי חיים, החורג מהקביעה היסודית של התורה שאסור לצער בעלי חיים.

איסור צעב"ח בפסוקי התורה ובדברי חז"ל

בפסוקי התורה אין כל אמירה מפורשת להתיר צעב"ח במקרה כלשהו. התורה מדברת הרבה על שימוש האדם בכארבעה מיני בעלי חיים (מתוך רבבות הקיימים בעולם) המבויתים ומתאימים לעבודתו של האדם בשדה ובדרך, אמנם אינה מדברת אלא על שימוש המקובל בעולם בבעלי חיים אלו, שימוש שבאותם ימים היה הכרח (קודם המצאת המכוניות לא יכלו להימנע מלהתנייד על חמור, וכן להעמיס עליו משאות כבדים כדי להעבירם ממקום למקום). את השימוש הזה גדרה התורה כשאסרה לחרוג מהאופן המקובל, ההגיוני והמוסרי, של הסבת צער לחיה; בין אם הצער קשור ישירות לעבודה (כהטענת משקל חריג על הבהמה) ובין אם הוא קשור בעקיפין ("לא תחסום שור בדישו"). וכמו שהאדם עצמו לעיתים נושא על גבו משאות, וכן נוהג לצוות על משרתו לעשות כן, על אף הצער הגופני שיש בדבר, כן התירה התורה להשתמש בשור ובחמור, והמוסר האנושי מסכים לכך (כך מסביר רבי יצחק דב במברגר זצ"ל, מגדולי הפוסקים בדורו, תקס"ח-תרל"ט). יחסי האדם והחי אמורים להיות הרמוניים והדדיים; האדם מספק את צורכי בהמתו, ובתמורה היא עוזרת לו בעבודתו.

לעומת זאת, אין בתורה כל זכר למציאות של גרימת צעב"ח שאינה קשורה לבעלי החיים המשמשים לעבודה, וכן אין רמז לצער שאינו קשור, ישירות או בעקיפין, למלאכתם של בעלי החיים. כלומר אין התייחסות לצער בעלי החיים אותם ייעד האדם לאכילתו, בשעת גידולם, כפי שקיים כיום בתעשייה. לא רק שאין התייחסות לסוג צער כזה, כל שכן שאין כל רמז להתיר צער שכזה, לא משנה לשם מה הוא נעשה, גם אם בשביל תועלת האדם.

גם בדברי חז"ל, במשניות ובתלמוד, אין הכרעה מפורשת האם יש מקרים בהם לא תקף איסור 'צער בעלי חיים', כגון במקרים של הכרח, צורך, תועלת או רווח ממוני. אכן בדיוניהם של הראשונים והאחרונים שנחלקו בהלכות צעב"ח נידונות מספר סוגיות הנוגעות כבדרך-אגב בסוגית צעב"ח, אולם דווקא מתוך דיונים אלו מתברר שאין בגמרא שום התייחסות ישירה ומפורשת לשאלה זו: האם הותר צעב"ח בשביל תועלת האדם, עד כדי כך שמאותן הסוגיות מוכיחים הפוסקים החלוקים את דעותיהם המנוגדות. בכל אופן הסוגיות הללו אינן מתייחסות ישירות לצער הנגרם על ידי אופן האחזקה והגידול של בעלי החיים, והנושא נותר מעורפל (וראה להלן דעת שו"ת תולדות יעקב על כך).

(צילום: באדיבות אתר קירות שקופים)

היתרו של תרומת הדשן

הפוסק הראשון שעסק ישירות בנושא צעב"ח לצורך האדם, הוא רבי ישראל איסרליין בעל 'תרומת הדשן' (להלן: תרוה"ד), ומאז ועד היום הוא נחשב לבולט שבפוסקים המתירים במפורש לצער בע"ח בשביל צורך האדם ואף בשביל הנאתו.

בסימן קה בחלק 'פסקים וכתבים' בספר תרוה,ד, מוצגת שאלה מוזרה למדי, ואולי בכלל בדויה: "האם רשאי האדם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואוזניים וזנב מכלב כדי ליפותו". אין ספק שמדובר במציאות רחוקה לחלוטין, ויתכן כי לא קרתה מעולם. כל בעל נפש רגישה יזדעזע מהמחשבה לבצע ניתוחים שכאלו בחיות המסכנות, שמעתה יחסרו להן איברים כה חשובים, איברים שנועדו לסייע להם במגוון פעולות. ולצורך מה הניתוח המיותר והכואב? רק "כי זה יותר יפה". בכל אופן השואל נימק את בקשתו לערוך את הניתוחים הללו - "כדי ליפותו וכדי שידבר", ואכן תרוה"ד מקבל את הנימוקים כלגיטימי, מבחינה הלכתית ומוסרית. לראשונה מאז נבראו בעלי החיים אנו נפגשים בפוסק חשוב הטוען בפירוש שמותר לצערם בשביל צורך האדם; ולא רק צורך האדם מתיר זאת, אלא אפילו הנאת האדם, אפילו אם היא כה קיצונית ונדירה. ובלשונו של תרוה"ד: "נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין (דף פ"ב ע"א)".

דברי חז"ל במסכת קידושין הם ההוכחה המפורשת ביותר, וממילא גם היסודית, לטענתו של תרוה"ד שמותר לצער בבעלי החיים בשביל תועלת האדם. להלן נציג את דעות גדולי ישראל שפרכו הוכחה זו (ואדרבה - הוכיחו ממנה את ההיפך הגמור). בכל אופן בהתאם להוכחה זו, המלמדת גם על ההיבט המוסרי של שימוש בבעלי החיים - מפנה 'תרומת הדשן' לשלוש סוגיות הלכתיות מהן לכאורה עולה (אך לא במפורש) שלכאורה אין בעיה של צעב"ח כשיש הנאה לאדם.

תרוה"ד לא הצליח למצוא מקור מפורש בגמרא להתיר צעב"ח לצורך האדם. שלושת הוכחותיו הינן מתוך סוגיות הלכתיות ששאלת צעב"ח לצורך האדם בכלל לא עלתה בהן. אי לכך היו מגדולי האחרונים שתמהו על עצם צורת למודו של תרוה"ד, וממילא על מסקנתו ההלכתית המרחיקת לכת. כך למשל רבי יעקב זאב כהנא זצ"ל (נכד אחי הגר"א, מחבר שו"ת תולדות יעקב. כיהן כאב"ד פאסוואל) דחה את הנסיון להיעזר בסוגיה של סירוס התרנגול (אחת מהסוגיות עליהן נסמך תרוה"ד) בנוגע להלכות צעב"ח, "דהשואלים (בגמרא) לאו להכי מתשלי כי אם על איסור סירוס, הגם דיש איסור משום צעב"ח מיהו לא להכי מתשלי, וכהאי גוונא מצינו הרבה". לפי גישה זו נדחות שלושת הוכחותיו של תרוה"ד.

ההיתר ההלכתי עליו נסמכת תעשיית המזון מן החי כשהיא מצערת בעלי חיים - צער שהינו בסיס הקיום של תעשיה זו כיום, ובלעדיו היא לא תתכן - מבוסס על פסיקתו של תרוה"ד (וראה למשל יביע אומר ט יו"ד סימן לב, שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן סח).

דעת הרמ"א

הרמ"א (אבן העזר סימן ה סעיף י"ד, בנושא סירוס) כותב כי "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים - לית ביה משום צער בעלי חיים". נחלקו האחרונים האם הוא אימץ את פסיקת תרוה"ד, או שהלך בדרך שונה: ההיתר הוא רק בשביל צורך (כמו רפואה), ולא בשביל תועלת כספית, כל שכן שהנאה אינה מתירה לצער בעלי חיים, בוודאי לא צער גדול כמו חיתוך כואב של איברים חשובים.

בכל אופן יש מהאחרונים שכתבו במפורש שהרמ"א לא קיבל את היתרו המחודש של תרוה"ד, ודאי לא בצורה רחבה כל כך. כך עולה למשל מדבריו של רבי יעקב אטלינגר זצ"ל המתיר לצער רק בשביל הכרח ולא בשביל צורך, תועלת או הנאה, ובדעה זו הוא מבקש להיסמך על הרמ"א (שו"ת בנין ציון ח"א סימן קח). גם רבי יעקב זאב כהנא זצ"ל, אף שהוא מהמקלים בסוגיה זו, העיר: "יוכל להיות אשר הרמ"א לא התיר רק בשאי אפשר בעניין אחר, אבל היכא דאפשר בעניין אחר - לא התיר" (שו"ת תולדות יעקב, יו"ד סימן לג), כלומר יתכן ורק לצורך מסוים התיר הרמ"א לצער בע"ח, בניגוד גמור לדעת תרוה"ד. גם ה'אמרי שפר' (כפי שנרחיב להלן) הבין שהרמ"א מתיר "דווקא במקום הכרח".

דחיית היתרו של תרוה"ד

נוסף על כך מצינו שגדולי הפוסקים פסקו אחרת מתרוה"ד, הגם שלא הזכירוהו. בין פוסקים אלו ניתן לציין את בעל 'באר היטב' (יו"ד סימן כד ס"ק ח), המציג בסוגיה זו עמדה אחת בלבד, והיא חולקת על תרוה"ד, וסוברת שאסור צעב"ח גם לצורך ממש. כנראה שה'באר היטב' סבר שכך גם דעת הרמ"א. גם הרמ"ע מפאנו, מראשוני האחרונים, כנראה חולק על תרוה"ד (שו"ת, סימן קב). בכל אופן כפי שרואים בחז"ל ובראשונים, כך גם אצל ראשוני האחרונים כמעט ואין דיון ישיר ומפורט בשאלה זו של צעב"ח לצורך ולהנאת האדם, ומשום כך מבין הפוסקים המועטים שנגעו בשאלה זו - וגם הם רק בצורה אגבית - היו שהזכירו את תרוה"ד כדעה יחידה בנושא, ובהתאם לכך כמובן קיבלו את דעתו.

והנה מצינו שיש מגדולי הפוסקים שהפריכו את כל הוכחותיו של תרוה"ד עליהם הסתמך בהיתרו לצער בעלי חיים בשביל צורך, כל שכן בשביל הנאה גרידא, כמו חיתוך האוזניים של הכלב. ישנם פוסקים שהסתפקו בקושיות ובתמיהות על דבריו, וישנם שהכריעו במפורש שאין לסמוך על היתרו, ואסרו מפורשות לצער בעלי חיים בשביל צורך וכ"ש בשביל הנאה.

נפתח בתמיהתו החריפה של רבי יעקב פרדו זצ"ל (אב"ד ראגוזה) על היתרו של תרוה"ד. את תמיהתו הוא מנסח בענווה רבה אך גם בתקיפות, כשהוא רומז לבעיה המוסרית שבהיתר זה:

"בס"ק כ"ד הביא בשם מהרא"י (-תרוה"ד) ז"ל דשרי לחתוך לשון עוף כדי שידבר וכן אזני הכלב וזנבו כדי ליפותו עכ"ד. ולי הפעוט איני יודע מנ"ל היתר כזה דהא איכא למ"ד צער בעלי חיים מדאורייתא... למה נתיר לכתחילה לצער בעלי חיים אם ליפותו או לדבר דבשלמא היכא שעושה לרפואה בכל מתרפאין קיימא לן אך למלאות תאוותו מי התיר לנו צער בעלי חיים?!" (אפי זוטרי, סי' ה ס"ק כה).

רבי יצחק דב במברגר (שו"ת יד הלוי, יורה דעה, סימן קצו) כותב שלפי ה'איסור והיתר' אין היתר לצער בע"ח בשביל רווח ממון, אלא רק בשביל רפואה, וכן מרחיב לבאר כי ההיגיון והמוסר לכאורה מורים אחרת מדברי תרוה"ד:

"ועיקר סמיכתו (של תרומת הדשן) שאין אסור משום צעב"ח כשעושהו לצרכיו ולתשמישיו, ועם היות שנפשי יודעת מאוד שאינני כדאי לחלוק על מהרא"י, מכל מקום תורה היא ועל כן אציגה בזה מה שלא זכיתי להבין בדבריו הקדושים. בראשונה אני אומר שמה ששוט בעיני מהרי"א להיתרא, לכאורה היפוכו נמצא בספר חסידים (סימן תקפ"ט) שאסור לשנות איבר מאיברי בעלי החיים בתחילת ברייתא ושיש בו משום איסור צעב"ח. ואם תאמר שדברי הרב משנת חסידים הם, אומר אני שלענ"ד ראיות מהרא"י (תרוה"ד) גם כן צריכין עיון, דמה שכתב (ספ"ב דקידושין דף פב) דכל הבריות לא נבראו אלא לשמש את האדם, זה ודאי אמת, אלא שאין מזה ראיה כי אם להשתמש בבעלי חיים למה שנבראו אליו, שור לעול וחמור למשא, אבל לא לשנות עליהם סדרי בראשית. ומהאי טעמא באמת אסור לתת עליה משא יותר מכדי כוחה".

בהמשך תשובתו דוחה הרב במברגר את יתר הוכחותיו של תרומת הדשן מסוגיות הגמרא.

רבי אליהו קלצקין

הפוסק הבולט ביותר שחלק על תרומת הדשן היה רבי אליהו קלצקין (תרי"ב-תרצ"ב), שהיה מגדולי הגאונים בדורו. "היה הבר סמכא המשיב תשובות לאלפים לכל קהל הגולה בשאלות הכי חמורות בכל מקצועות התורה". הגרי"א הרצוג זצ"ל היה פונה אליו בהערצה והתבטלות: " לכבוד אדמו"ר הגאון האמיתי שר התורה מרן אליהו קלאצקין שליט"א".

הרב קלצקין (שו"ת אמרי שפר סימן לד) פורך את כל הוכחותיו של תרומת הדשן, ודוחה לחלוטין את שיטתו. מקוצר המקום כאן לא נוכל להאריך בכך (ועיינו במאמרי "דינה של תעשיית המזון מן החי לפי רבי אליהו קלצקין זצ"ל והגאונים", שיתפרסם בקרוב).

נרחיב כאן בקושייתו של הרב קלצקין על יסוד גישתו של תרוה"ד להתיר צער בע"ח בשביל צורך והנאה האדם. יסוד זה הוא למעשה תפיסה מחשבתית-מוסרית, המעוגנת לכאורה בדברי חז"ל במסכת קידושין. "שנראים הדברים שאין בכך איסור משום צער בעלי חיים, משום שלא נבראו כל הבריות אלא כדי לשמש את האדם כדאיתא פרק בתרא דקידושין (דף פ"ב:)".

נביא את דברי חז"ל במלואם. המשנה אומרת: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני; ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי".

הגמרא מביאה על כך ברייתא (פב:): "תניא ר''ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי".

בעל תרוה"ד לומד מסוגיה זו שבעלי החיים נבראו אך ורק לשמש את האדם במובן שהם שייכים לו, ומשום כך רשאי האדם לעשות ככל העולה על רוחו בבעלי החיים על מנת להפיק מהם תועלת.

אולם רבים מגדולי ישראל לאורך כל הדורות, מהגאונים(!) ועד הראי"ה קוק, הבינו אחרת לחלוטין את דברי חז"ל אלו. לפי הבנה זו בעלי החיים כלל לא נבראו כדי לשמש את האדם (במובן המקובל כיום של המילה "לשמש"). רבבות סוגי דגי הים ומליארדי בעלי החיים שחיו מאז בריאת העולם מלאו את ייעודם הרוחני הגם שמעולם לא ראו צלם אנוש, וכמובן האדם לא השתמש בהם. את דבריו של רבי שמעון בן אלעזר במסכת קידושין הסבירו גדולי ישראל בדרכים אחרות, המתאימות מאוד לפשט הסוגיה (ראו למשל במהרש"א, ועיין סנהדרין נט: וברש"י).

וזה לשונו של הרב קלצקין (אמרי שפר, שם): "ומה שכתב התרוה"ד... גם כן מוקשה לענ"ד, דהא אדרבה קאמר שם ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער וכו', ואם ניתן רשות לצער הבעלי חיים לצורך תשמיש האדם, הלא יתפרנסו בצער גדול בעבודתם להאדם בעליהם המפרנסן (וגם לא מיירי התם מהבע"ח המשמשין האדם, דקאמר שם לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל וכו'), ולא נבראו אלא לשמש האדם שלא דרך צער, והותר לחרוש ולעבוד בם, דלא עדיפא מהאדם בעליה דכתיב אדם לעמל יולד, ובזיעת אפך תאכל לחם, ומתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית, ולזאת גם הבהמה שמאכילה ומשקה אותה, בדין שתעמול בעבורו, וכמו שמותר להשתעבד בפועל ועבד, ואסור לצערו ולהתעמר בו בשעבוד יותר מדי".

הרב קלצקין מתקיף את הגישה העומדת בבסיס דבריו של תרוה"ד: "ולזה נענש רבינו הקדוש שאמר זיל לכך נוצרת, וכאילו נוצרה רק לאכילת האדם ככל חפצו ולא לתועלת הבע"ח... ואם כן כיון שהתרוה"ד בעצמו מסיק שיראים העולם לצער בע"ח אף במקום צורך דדלמא יקבלו עונש על ככה, ההכרח לומר שיש איסור בזה מדינא, שאם היה הדבר מותר, לא היה עניין חשש עונש, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכמו שנתבאר מדברי התוספות והחינוך, שאיסור צעב"ח הוא ככל איסורי תורה שלא הותרו במקום צורך בעלמא".

מסכם הרב קלצקין: "ולפי שיש נתעין (!) לחשוב שהותר איסור צעב"ח לגמרי כשהוא לתועלת וצורך האדם, ראיתי לבאר בראיות מהש"ס והפוסקים שאינו כן". עשרות ראיות אלו ממלאים את תשובתו המתפרסת על עשרות עמודים, בהם הוא שט בים התלמוד והפוסקים ומוכיח את דעתו בעומק ובבקיאות מופלגים שלא מצינו דוגמתם בשו"ת אחר שהתייחס לנושא זה.

איסור לקיים תעשיית מזון מן החי

לו היינו שואלים את רבי יעקב פרדו, רבי אליהו קלצקין ורבי יצחק דב במברגר האם מותר לגדל בעלי חיים (לשם מאכל) בצורה תעשייתית כפי הנהוגה כיום - עם כל הצער והסבל הקיימים בתעשייה - הם היו אוסרים לקיים תעשיה זו, משום שלדעתם זהו איסור דאורייתא, ואין צורך האדם והנאתו מתירים את הצער. גם מבחינה מוסרית יתכן והם היו אוסרים את עצם קיומה של תעשיה זו, וכפי שרמזו בדבריהם לבעיה המוסרית שבדבר.

כפי הנראה התקפותיהם של הפוסקים המחמירים, החולקים על תרומת הדשן, לא תורצו עד עצם היום הזה. אם נכון הדבר, הרי שאמנם לפי שורת הדין אולי ניתן בשעת הדחק להמשיך ולפסוק כתרוה"ד, אולם בוודאי שירא שמים ראוי לו לכתחילה להחמיר במצוות דאורייתא זו של צעב"ח ולפסוק כדעת המחמירים שהוכיחו ובססו דבריהם, ולא לסמוך על דעות מקילות שהופרכו על ידי גדולי רבותינו. החמרה זו ראויה לפחות כמו שמחמירים ביתר הלכות כשרות המזון.

יתכן שפוסקי זמננו, אשר יבררו את הסוגיה על פרטיה ושיקוליה השונים (שחלקם הוצגו במאמר זה, וחלקם הוצגו במאמרים אחרים שאני הקטן כתבתי וכן גדולים וטובים ממני), יחליטו לאמץ את הדעות המחמירות ולאסור לחלוטין את קיומה של תעשיית המזון מן החי. כמובן מהלך שכזה צריך להעשות בצורה הנקיה והמסודרת ביותר, תוך מזעור הפגיעות הכלכליות לבעלי המשקים. אולם אין ספק שאי אפשר לשנות את ההלכה בגלל קשיי המציאות; ואם אכן נכונות המסקנות שעלו במאמר זה - שכשרות תעשיית המזון מן החי מבוססת על היתרו של תרומת הדשן, והיתר זה נדחה מיסודו על ידי גדולי רבותינו - הרי שאי אפשר להמשיך ולהכשיר באופן כה גורף ורחב את קיומם של הרפתות והלולים בתעשיית המזון מן החי.

כעת עומדת בפנינו השאלה האם מותר לצרכן להחזיק בכספו מפעל שמושתת על איסור דאורייתא. דומה הדבר למפעל בו עובדים יהודים רק בשבת. כל אדם הצורך כיום מזון מן החי, לבד מזה שנהנה מצערם של בעלי החיים הריהו גם תורם ומחזק ידי המצערים. אם נכונים הדברים שהצגנו, ושיטתו של תרומת הדשן אכן נדחתה, יש בצריכת מזון מן החי בעיה חמורה של מסייע לדבר עבירה, בדיוק כמו השתתפות במירוצי סוסים שנאסרה על ידי הפוסקים. ואף חילול השם יש בדבר, שירא שמים יהנה על חשבון סבלם של מליוני בעלי החיים, סבל הפסול לחלוטין לפי גדולי הפוסקים.

ירא שמים יחמיר ולא יצרוך מזון מן החי

ואם יבוא השואל ויקשה: מדוע אי אפשר לסמוך על הפוסקים המקלים הנסמכים על תרוה"ד, וכפי שמורים הלכה למעשה פוסקי זמננו המתירים לצרוך מזון תעשייתי מן החי?

אף אנו נענה כנגדו, כי קשה לסמוך על המקילים אם הם לא ראו ואף לא עיינו בדברי המחמירים. ומי שיעיין בדברי השו"תים שכתבו פוסקי דורנו, אותם אשר נשאלו על היתרה ההלכתי של תעשיית המזון מן החי, יראה כי לא הכירו את שיטות המחמירים (או שרק שמעו עליהם אך לא עיינו בדבריהם) כנראה מחמת שלא היו מצויים בידיהם ספרי השו"ת שהזכרנו. ונציין כדוגמה את פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל (ראו שו"ת שבט הלוי, סימן ז'). ובמקום אחר הבאנו דוגמאות נוספות לכך.

ומכיוון שהמחמירים הוכיחו דבריהם בטוב טעם, בסברה ישרה ובאריכות רבה, ופרכו לחלוטין דברי המתירים, אין ספק שירא שמים ראוי לו לחשוש לשיטתם ואין לסמוך על הפוסקים המקלים, עד שידונו גדולי הפוסקים בדורנו בדבריהם.

הדברים נכתבו לעיון הלכתי, ובוודאי שאינם הוראה למעשה. כמו כן ברצוני להעיר על בעיות חמורות נוספות בצריכת ובאכילת מזון מן החי שלא נדונו כאן, עליהן עוררו רבנים חשובים, גדולי הפוסקים ומשגיחי כשרות מומחים: זיופים חמורים בשחיטות המוחזקות כ'חלק'; בעיות בריאותיות באכילת מזון הפוגע בבריאות האדם (בעיקר חלב וחלק ממוצרי הבשר); הרס העולם (תעשיית המזון מן החי היא הגורם לזיהום אויר מס' 1 בעולם); בעיה מוסרית חמורה בשחיטת מליוני בעלי חיים שלא לצורך הכרחי של רפואה (המגונה לפי רבי יוסף אלבו, הרב אליהו קלצקין, הראי"ה קוק וגדולי ישראל אחרים); התאכזרות כלפי בעלי החיים מצד העובדים ברפתות, בלולים ובמשחטות, כפי שניתן לראות באתר 'קירות שקופים', וכפי שמתפרסם מחודש לחודש בתקשורת. בעיות כגון אלו עומדות ברומו של עולם אך בני אדם מזלזלים בהם. כל אדם ישר ונבון יבין מדעתו את המחיר העצום של החלב והבשר שהוא צורך, הגובל באיסורי דאורייתא, עוולות מוסריות נוראיות, וגורם להרס הבריאה.

05.07.2017

1. הארתם את עיני יישר כח (עדי )

מדהים לשמוע ומעניין מאוד לקרא את דעת הפוסקים השונים

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

רוצים אותה בראש. איילת שקד צילום: פלאש 90

סקר מנדטים: 34% רוצים את שקד בראשות מפלגות הציונות הדתית

קרא עוד