לאחר שנתיים של עבודה, הזמר המצליח מאוד, אביתר בנאי התחדש בתחילת החודש באלבום שביעי, "החיים מתחילים לנגן". האלבום עליו עבד בשיתוף פעולה עם תמיר מוסקט מדבר על הכאבים הפרטיים שממשיכים להניע אותו, על אי השקט ועל בני המשפחה. בנאי ישיק את האלבום בהופעה ב־22 ביולי, בהיכל התרבות תל אביב. בנאי כתב למוסף '7 לילות' על החיים, על המשפחה, על אלוקים, על התמכרויות וגם על ההופעות אותן הוא לא מתכוון להפסיק.
"כל החיים שלי אני בורח מכאב. כל החיים שלי היו מלאים בכאב. ביחס מקביל. כמה שברחתי יותר גם הכאב גדל", כך פותח אביתר בנאי את המונולוג שלו ב-'7 לילות'. "אדם במנוסה לא שם לב, לא נושם. אדם מנוסה לא יכול לאהוב. לפני שש שנים, כשמאיר ז"ל, אחי, חלה, משהו בתוכי עצר. לא נותר בי כוח לנוס. זה היה מבהיל. חשבתי שאם אפגוש את הכאב שלי, את השנאה העצמית, את הבושה והאשמה, את הפחד, את האמת, אני אבלע בתוכם. אאבד את כל הבניין הנפלא שבניתי. קריירה. משפחה. חיים של תורה. זוגיות. פרנסה. זה לא מה שקרה. לאבד את הנעורים. להסכים לוותר על מה שהיה ואינו".
אביתר בנאי בן 48 ונשוי כבר 17 שנה עם חמישה ילדים. הגדול שבהם לומד נהיגה ועושה בגרויות. "גדלתי בעומר ליד באר שבע. אבא שופט ואימא מנהלת תיכון מקיף. הורים עסוקים מאוד וגם מכילים ומפנקים. אורנה גדולה ממני ב-6 שנים. אפרת ב-10, מאיר ב-13. גדלתי די לבד", חושף בנאי, וממשיך במסעו האישי. "מפתח לבית בשרשרת גומי ירוקה. חוזר מבית ספר ומרים את התריס בסלון. טאץ' מי של סמנתה פוקס היה לי לנחמה וקירבה. שעמום רוחש בבטן. חרדה וריקנות היו חלק ממני מגיל צעיר. את הסיפור שלי למדתי לספר דרך העיניים האלה. ההגדרה העצמית שלי. העיניים שלי רגילות לראות את מה שחסר".
"אני צריך אלוהים. אני אוהב את התורה כל כך"
"מרגיש לי שהתרבות שלנו מנסה לטשטש את האמת ואת הטבעיות של החיים. לסדר את מזג האוויר. לסדר את המצב רוח שלי. שיהיה נוח. אנחנו הופכים רגישים יותר ויותר. מבודדים. מפחדים. הפחד מנהל פה את סדר היום", מסביר הזמר הרגיש ומונה את רשימת ההתמכרויות האפשריות שמצא בחיים. "ציפרלקס. סיגריות. אלכוהול. אוכל. פלאפונים. קריירות. חדשות. אינטרנט. תכניות ריאליטי. יחסים הרסניים. סקס. קהל. כל אלה יכולים להיות סוגים של התמכרות".
בנאי לא כותב כי אינו מתכוון להפסיק להופיע על הבמה למרות שגם היא התמכרות כלשהי. "במובן מסוים הבמה יכולה להיות אחד השימושים שלי. להזריק אהבה ותחושה של גודל וערך. למלא את החלל שבפנים עם משהו מבחוץ. זה לא מחזיק. זה מגדיל את הבור. אם אני שונא את עצמי אי אפשר לקבל אהבה מבחוץ. זה רק יוצר דיסוננס ומתח. יש התמכרויות שצריך להפסיק לגמרי. אני לא נוגע באלכוהול, או בסיגריות. יש לי פלאפון כשר כדי לא לשוטט באינטרנט ואני לא אוכל מתוקים. מאלה אני צריך לחדול וזהו. במה והופעות אלה המקומות הטובים והחשובים שיש לי בחיים. אני לא רוצה לחדול מהם יותר. להפך. היו שנים שלא אהבתי אותם בגלל השנאה העצמית והאשמה, בגלל תחושת שימוש והתמכרות. בגלל התלות באהבה של הקהל. אני מבין יותר ויותר שהבמה והמוזיקה זה המתנה שלי".
מכאן ממשיך בנאי וכותב על האמונה באלוקים, על התורה. "אני צריך אלוהים. אוהב, נמצא, סלחני, מקשיב, סבלני. שמח במעט טוב שאני עושה. אני אוהב את התורה כל כך. היא מעיין של חיים. אני מאוהב בה. הבור שבבטן שלי לא יכול להתמלא מאהבה מבחוץ. הקשר שלי עם אלוהים ועם התורה, החיים הנקיים משימוש, לא מעלימים את הבור מהבטן. אבל כמו גיטרה, הבור הופך להיות תיבת תהודה ואני נולד שם. משם אני מנגן".
"בניתי סביבם חומה, מהפחד שהחיים יכאיבו להם. יום אחד הם ברחו מהחומה"
לפני כמה שבועות נסע בנאי עם הבן שלו, בן ה-14 למלון בכנרת. "עישנו נרגילה ושמענו עדן חסון. הוא שתה בקבוק קורונה. אני קולה זירו ופיסטוקים. בבוקר ירדנו לחדר האוכל. הוא היה עייף ושותק. אני עשיתי לנו קפה ולחם חום וביצה. מסביב ישבו משפחות. הסתכלתי עליהם וראיתי אנשים שמבקשים קירבה ומנוחה. נושמים זה את זה ועוצרים ממרוץ החיים. כל כך יקר וחשוב, הרגשתי מלא ושמח. זה הכל איך שאתה מספר את הסיפור. מאיפה אתה רואה אותו". הזמר שחזר בתשובה, כותב כי הוא מספר על החרדה והריקנות לא כדי להתבוסס בהם ולא כדי להאשים את עצמו או את אחרים, אלא כדי לסלוח ולהמשיך.
"אתה עלול למצוא את עצמך בונה אג'נדות ותפיסות עולם ואפילו חיים רוחניים שבבסיס בנויים על פחד. בראשית החזרה בתשובה שלי, אני חושב שככה זה היה. עשיתי סוג של חוזה עם אלוקים: אני אעשה מה שצריך ואתה תמנע ממני עוד כאב ובלגן".
בנאי ממשיך וחושף את עצמו לקוראים וכותב כי רצה משפחה וילדים טובים שעושים מה שהוא רוצה. שיהיו לו ילדים שהכל ילך להם טוב בחיים ולא ידעו מכאוב כלל וכלל. "כמו בסיפור על בודהה שאביו בנה חומה סביב הארמון בו בודהה גדל, כדי שבנו לא יראה את הכאב שיש בעולם. ככה גם אני גידלתי את הבודהות היקרים שלי. בניתי סביבם חומה, מהפחד שהחיים יכאיבו להם. יום אחד הם ברחו מהחומה. או שהחומה פשוט התחילה להד תפרק לי. אני חשבתי שאלוקים נמצא רק בתוך החומות ומחוץ להם יש רק חושך ורע. הגילוי המפעים היה שהוא היה גם מעבר לחומות".
גם על הזוגיות כותב בנאי והיא לדעתו, המסע הכי עמוק בחיים. "הכל מתחיל שם והכל הולך לשם בסוף. קשר פיזי ונפשי וחיד בור של נשמות. זוגיות היא שיא העונג, אבל בשביל זה צריך לעבור הרבה. אמביוולנטיות הייתה מנת חלקי רוב חיי. רוצה ואז לא רוצה, מרגיש ואז לא מרגיש. מפריעים לי בה דברים ואני לא יכול להפסיק לראות אותם. ואז פתאום קירבה נפלאה ולב זורם. ושוב וחוזר חלילה, זרות וקירבה".
"זה שער שעמדתי מולו במשך שנים עד שיכולתי להיכנס בו ולבחור באשתי היחידה. עוד שער גדול להיכנס בו הוא האומץ לוותר על הנעורים. להסכים לקמטים, לכרס ולקו הלסת החדש. כל כמה זמן הזוגיות שלי עמדה בפני שער. כשהצלחנו לעבור את זה גילינו עולמות חדשים. אני לומד להיות בן זוג. לומד לאהוב. לא לוותר על עצמי, לא לתת מתוך ריצוי או מניפולציה. לא להיות ילד שצריך אימא. לעמוד עם עמוד שידרה. ללמוד לצאת מעצמי, לראות אותה באמת. שהטוב שלה יהיה מה שאני מבקש ולא רק את הטוב שלי".
בנאי מבקש להיות סבלני, לא להיות ילד. לא מכור. "אני מבקש ללמוד לספר לה מה אני צריך ולא לצפות שהיא תבין לבד. אני מבקש לדעת מה אני מרגיש. מלא פעמים אני בכלל לא יודע מה אני מרגיש והרגש שלי מנהל אותי בסתר. יש משהו יותר גבוה מהרגשות המתחלפים שלי. יש בחירה, ברית, שם העונג הפנימי והפיזי מתחברים. זאת אהבה. וזאת המתנה הכי גדולה שיש בחיים. ואם אלוקים ירצה, אשתי ואני נשב על ספסל בגינה והנכדים ישחקו לידינו. על זה אני חולם".