סגור

שבוע לפטירתו של אורי אורבך: ארבעה סיפורים לזכרו

דוב נזכר במגזין שהקימו בו אורבך היה המנוי הראשון והאחרון, האחות בבית החולים מספרת על אורבך של השבועות האחרונים. ארבעה סיפורים מתוך מאות שסופרו עליו בימים האחרונים

חדשות כיפה
ד באדר התשעה
,
23 בפברואר, 2015 20:07
פלאש 90

פלאש 90צילום: פלאש 90

כשסיימתי את הלימודים בבצלאל, חבר שלי ואני הוצאנו מגזין שטותניקי - שלא לומר טיפשי - בשם 'שרגא'. אני לא יודע למה, אבל הרגשתי צורך לשלוח את הגיליון הראשון 'על עיוור' דווקא לאורי - שלא הכרתי אישית עד אז - אלא רק מעל דפי 'זרעים' ו'אותיות'. כדרכו (כך מסתבר היום), מיהר לחזור אלי עם תגובות ועידוד, ואף שלח לי 50 ש"ח במעטפה באומרו שהוא רוצה להיות מנוי על 'שרגא' (אז הוא גם גילה לי שזהו שמו השני ומאוד התלהב). הסברתי לו שאין לנו ממש תכנית מנויים ובינתיים זה הגיליון היחיד.. 'יהיו עוד', הוא אמר, 'ואם לא - תשים בצדקה'. ואמנם יצאו 8 גליונות, והוא קיבל את כולם. אורי אורבך היה המנוי הראשון והאחרון על 'שרגא'. אחת מהפסגות הראשונות בקריירה שלי היתה כשהוא הגניב, דקה וחצי לפני החדשות של 12, המלצה ל'שרגא' ב'המילה האחרונה'. הייתי בעננים. אחר כך פגשתי את אורי עוד פעמיים-שלוש בהזדמנויות שונות. הוא תמיד זכר את מפגשינו הקודמים, ידע בדיוק מי אני ובמה אני עוסק, וזה תמיד הדהים אותי והחמיא לי מחדש. בלכתו, אני חש איזו תיובתא תיאולוגית שאינני מצליח להשתחרר ממנה. עד שיש מישהו אחד שם בבניין הזה בשד' רופין שעושה קידוש השם יומיומי, הוא נלקח לישיבת המערכת של מעלה. יהי זכרו ברוך.

דוב אברמסון

חייבת לשתף!במגבלות סודיות רפואית כמובן.

כבר כמעט חודש שאני מטפלת בשר אורי אורבך , בשבועיים האחרונים באינטנסיביות. התעקשתי לטפל דווקא בו. משהו בו משך אותי. אולי מתוך רחמים על חולה בגיל כל כך צעיר, אולי בגלל המשפחה הנחמדה.. אבל לא , דווקא משהו בצניעות ובטוב...

זה היה טיפול נטול דיבורים. אורי לא היה בהכרה כדי לתקשר איתי, מלבד פעם אחת שתיקשרתי איתו בעיניים, אבל מעבר לזה , זה היה רק מעשים, בלי דיבורים ובלי תקשורת , לב ללב..

אורי, לא הכרתי אותך לפניכן, מלבד לדעת את השם שלך, ושאתה משהו בכנסת. אמנם גם עכשיו לא זכיתי להכיר אותך בתפארתך, אבל זכיתי להעניק לך טיפול, לתת למשפחה המקסימה שלך תקווה, להכיר אותם. ומעבר לכל, לעזור לך לסיים את החיים בכבוד. לאדם שפעל כל כך הרבה למען הכלל- זכות גדולה!

אין לי מילים לנחם את אשתך , או את הילדים היתומים שרק אתמול צחקתי איתם על דה ועל אה. אלא להגיד שנגאלת מייסורים, ועם ייסורים כאלו אנשים עולים למקום הכי מואר וטוב שאפשר לדמיין. אורי היקר, תהיי מליץ יושר על כולנו , ומעל הכל , תדאג ששם למעלה הכל ייתהפך לטובה...תנחומים לכל הסובבים אותך.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, אמן

הטיפול בך, אישית, יחסר לי. קלר

קלר לויטן

לא הייתי עמיתה שלו ולא מחבריו שתמיד היו נדמים רבים מאד. הוא בגיל של ההורים שלי, ואני מרגישה שבמידה כלשהי (סליחה, אבא ואמא) איבדתי הורה, שגדלתי על ברכיו.

כשהייתי בכיתה ב', חולה בשפעת ארוכה ומשועממת מאד, אמא שלי הביאה הביתה גיליונות ישנים של "אותיות". הגליונות שלו, אלה שהוא ערך (מה זה "אותיות"? זה כמו "דבר לילדים", "עיתוננו","הארץ שלנו", "מעריב לנוער" ו"ראש אחד" ביחד. של דתיים). זה לא הזמן לדבר על זה שהם היו המוצלחים ביותר (סליחה, חיותה) והיצירתיים ביותר מכל אלה שהיו אחריו; הוא היה העורך והמספר המבוגר, היודע, והוא היה זה שנתן לי את ההרגשה שהוא בדיוק כמוני, רק שהחליף צד: ילד שגדל רק טיפה ופתאום גדל לו גם שפם ומקצוע. ("בשביל מה אתה מוכן לרוץ?" שאל אותו באיזה ראיון מישהו, אולי אבי, אולי שי צ'רקה, אולי חיותה, "בשביל לא להפסיד את האוטובוס", הוא אמר ופתאום נגלה לעיניי המשתוממות מבוגר שאין בו חשיבות עצמית). וכן, אני זוכרת את זה עד היום, בעל פה. ואיך התרגשתי כל כך כשבא לשבת ביישוב שלנו, הלכתי אחריהם מרחוק בדרך הביתה, גונבת הצצה באיש הרזה שנראה בדיוק כמו בציורים של העיתון ושהיה הסלב הראשון שלי.

אחר כך היתה "נקודה". ו"נקודתיים" (מה זה "נקודה"? כמו "הארץ", רק לדתיים; מה זה "נקודתיים"? כמו שאפעס היה כשעוד היה בו מה לקרוא רק הרבה יותר טוב). וה"טובים לתקשורת", שקראתי בעיתון ושקראתי בפעולות בני עקיבא שוב ושוב. והשתכנעתי. והספרים שלו שדקלמתי. ואחר כך באה "המילה האחרונה" - אני זוכרת את הפליאה שלי מהקול הזה, הבלתי רדיופוני בכלל, פתאום אומר בקול את המחשבות שלי ברדיו שהיה נחלתם של המבוגרים המתוסכלים בלבד ופתאום הפך להיות קצת בית (בשבילנו! בשבילנו! ומי חשב אז בכלל שנוכל- )- ואז הוא רץ לפוליטיקה, וחשבתי שהוא צוחק על כולנו, ובינתיים גדלתי ורציתי להיות מצחיקה ורציתי להישאר ילדה וישרה ואפילו התחלתי להיות קצת עיתונאית.

ואז פגשתי אותו לראיון. לא התרגשתי ככה כשראיינתי אף אחד; הפרצוף והמלים והקול של ילדותי התחברו שוב לאיש אחד רזה, בחליפה, שהיה כל כך נחמד. ומה שהיה מאד מאד מוזר, זה שהשעתיים האלה עברו בדיונים פוליטיים-מפלגתיים-פנים דתיים שלא היתה בהן אפילו טיפה של כריזמה או דמגוגיה משופשפת, שאותה כבר למדתי להכיר; אבל אחרי השעתיים האלה אני הייתי משוכנעת, בפעם הראשונה, שפגשתי מישהו שנועד להיות שליח ציבור. ולא בגלל שהוא לקח אותי טרמפ בחזרה הביתה, אחרי שבירר בעדינות שאין לי רכב ושבאתי במונית ("את זה העיתון שלך בטח לא מכסה"), ולא בגלל שאפשר היה לספור את המשפטים שלו שהתחילו ב"אני" על כף יד אחת. בגלל שהוא הבין מה הוא צריך לעשות, מה הוא רוצה לעשות, מה הוא יכול לעשות, ואמר הכל בפשטות שלא היה בה שמץ של יומרה אבל הרבה תבונה והרבה סבלנות. אף פעם לא אהבתי פוליטיקאים, אבל מהראיון הזה יצאתי מאמינה.

איך אפשר להגיד יותר מזה? עקבתי אחרי סימני הדרך שהוא השאיר, בשבילי ובשביל כל כך הרבה אחרים, בתקווה ובהססנות; הוא היה מה שחשבתי שראוי להיות, וכמעט כל שכיבדתי בבני אדם. הוא היה הורה רחוק מאד, אבל גדלתי על ברכיו, והחיים שלי והאמונות שלי חייבים לו כל כך הרבה.

תודה רבה, אורי. תודה על מה שלמדתי, ותודה על כל מה שעוד אלמד מן הגעגוע . אם יש צדק בעולם, אתה יושב איפה שהוא, מעקם את השפם ואומר "תירגעו".

אמליה שנוולד

אי שם סביב הימים הנוראים תשע"ב, ביקש ממני אורי אורבך להיות חלק מועדת הבחירות (זו שבראשה עמד הרב דני טרופר). אין מסרבים לגדול והסכמתי.

זו היתה ועדה באמת מרתקת. היסטורית. זו שהחליטה על קיום פרימריס במפלגה (רעיון שאורי תמך בו עוד הרבה קודם).

באיזה שהוא שלב בדיוני הועדה, הטיח בי פעיל בכיר (מאד) במפלגה שאני בסך הכל עושה דברו של אורי.

בשיחה מאוחרת עם אורי שאלתי אותו אם הוא מאוכזב שאני לא מייצג את דעותיו אחת לאחת בועדה (כי מה לעשות, לא בכל דבר הסכמתי איתו).

אורי חייך וצחק צחוק חרישי.

יש אנשים, הסביר, שחושבים שקשרים בין אנשים הם תמיד קשרי תלות, ולכן אם מישהו אומר משהו אין זאת כי אם הד דברי אדונו. הם לא מבינים, הוסיף בנימה מבודחת מה, שיתכנו קשרים על בסיס תפיסות משותפות.

מכל הסיפורים המועלים לרשת ובכלל, מתגלה אורי אורבך כמי שידע לקשור קשרים אפילו מעבר לתפיסות העולם, 'סתם' קשר אנושי, מכבד, הכל חוץ מקשר של תלות.

בסופו של דבר המהלך, שהוא בעצם יזם ודחף לו מאז שהגיע לפוליטיקה - הצליח מעל למשוער. עוד סיבה שהסתלקותו בטרם עת כל כך כואבת.

הלל אפלבוים

באדיבות דף הפייסבוק מספרים על אורי אורבך. המקימים: יעקב שטרן, חמדת מלכה, יוחאי רביבו ויונתן דובוב. הדף הוקם למטרת הנצחת מורשתו של אורי אורבך ומפרסם סיפורים אודותיו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' חזי לוי צילום: פלאש 90

מנכ"ל משרד הבריאות מעריך: "ירידה בתחלואה - בתוך שבועיים"

קרא עוד