יותר משלוש שנים לאחר שבעלה נפצע באורח אנוש מפגיעת רסיס בראשו במבצע צוק איתן, ומספר חודשים לאחר שהחליטה להתגרש ולהמשיך הלאה, סיפרה רבקה הישראלי על תקופת הפציעה, החששות, הלבטים, האכזבות ולבסוף על הכיוון החדש שבחרה והתגובות שקיבלה על כך.
הישראלי סיפרה בראיון ל'ידיעות אחרונות' בסוף השבוע כי היה שלב במהלך הפציעה שבו האופטימיות חצתה גבולות. זה קרה כשראש הישיבה של בעלה לשעבר יהודה, הגיע לביקור, "הוא ניגש למיטה ושאל רטורית, 'יהודה, מה נשמע? ויהודה ענה, 'בסדר'. היינו בשוק. הרב שאל בזהירות, 'יהודה, אתה דיברת כרגע?' ויהודה ענה לו, 'כן'".
למרות השמחה הגדולה על התקדמותו של הישראלי, אצל רבקה החחששות לא התפוגגו, "אני ראיתי אותו באמת, והוא לא היה יהודה שלי, יהודה שאני מכירה. אם אתה כבר בהכרה, למה אתה לא חוזר לגמרי? יש לך ילדים, יש לך אישה, למה אתה לא חוזר אלינו? ואז גם מחלחלת ההבנה שזה לא תלוי בו, שזה חלק מהפגיעה שלו".
על הרגעים שבה התבשרה עך הפציעה הקשה היא אמרה: "הייתי בחודש תשיעי, בבית של ההורים שלי, ופתאום התחילו להגיע שמועות על גולדין. כששמעתי את שמו, נלחצתי, כי אמנם יהודה היה מרימון והדר מהפלס"ר, אבל שניהם היו שייכים לגבעתי, ובחדשות זה ממש לא נשמע טוב. פתאום הייתי מאוד לחוצה. הבנתי שזה לא משחק ילדים. ניסיתי להתקשר לשלישה של יהודה והיא לא ענתה לי, אז נלחצתי עוד יותר. הרדמתי את צוריה בחדר ופתאום אמא שלי נכנסה וקראה לי לסלון. ראיתי את הפנים שלה ומיד הבנתי. הלכתי אחריה, ראיתי את הקצינים במדים וחשבתי שיהודה מת. הם אמרו שהוא פצוע, אבל לא האמנתי להם. היו כמה דקות של משא ומתן, של 'אתם עובדים עליי, הוא לא בחיים', כי ממתי מגיעים הביתה להודיע על פצוע? רק כשהם אמרו, יש מונית שמחכה למטה כדי לקחת אותך לבית החולים סורוקה, התחלתי להאמין".
לדבריה, זה שיהודה נפצע מאש כוחות צה"ל לא היווה גורם משמעותי בכאב הגדול, "זה לא משנה. מבחינתנו זו מלחמה, ובמלחמה גם דברים כאלו קורים".
על הקושי הגדול שחוותה בהמשך ניתן ללמוד מהרגשתה בימי הזיכרון לחללי צה"ל, "ביום הזיכרון הראשון הרגשתי שהמשפחות השכולות מקבלות מקום והכרה לבטא את האובדן שלהן, ולי אין מקום לבטא את האובדן שלי. הרגשתי שאני נדחפת, שיום הזיכרון שייך לאלו שלא חזרו במובן אחר. אבל גם אני רציתי לזכור את יהודה כמו שהיה לפני כן, וגם אני רציתי שיהיה מקום לכאב מהסוג שלי. הרגשתי שאיבדתי, ומצד שני לא העזתי להגיד את זה למישהו. היום אני מעזה להגיד, אבל אז אנשים אמרו, תגידי תודה שהוא פצוע, שהוא לא מת. הם לא הבינו שזה הרבה מעבר לזה. הכל היה כרוך בהמון כאב ותסכול ובעיקר חוסר אונים".
לדבריה, היא קיבלה לא מעט תמיכה מהסביבה, אך לצד זה היא ציינה כי כמעט אף אחד לא באמת הבין אותה, "קיבלתי הרבה תמיכה, אבל לפעמים הרגשתי שאנשים לא מבינים מה אני חווה. היו כל כך הרבה מושגים שהייתי צריכה להגדיר לעצמי כי אף אחד לא מצא את המילים הנכונות והתגובות לא תאמו את מה שהרגשתי. הסביבה לא הבינה את התהליכים שאני עוברת. את האובדן שאני חווה. האנשים לא הבינו. הם אמרו, הרי בעלה חי. הם לא יכלו להבין שאני הולכת לישון לבד וקמה בבוקר לבד ורק אני אחראית לשני ילדים קטנים, ואני לא יכולה לצפות שמשהו ישתנה, כי אף אחד לא מבטיח לי שמשהו ישתנה".
הישראלי לא משווה בין הכאב שהיא חוותה לזה של הורי יהודה, ""אישה חווה משהו אחד, והורים חווים משהו אחר. כל אחד מביא תפיסות חיים וסגנון התמודדות משלו. קשה לערוך השוואה בין מה שהמשפחה חווה לבין מה שהאישה מרגישה".
לפני מספר חודשים החליטה רבקה שעם כל הצער והכאב העצון, היא מעוניינת להמשיך את חייה ולחפש כיוון מעט יותר "נורמלי". בגילוי לב היא אמרה כי מרגישה "שזו בחירה בחיים. בחרתי לא להישאר במקום של העצב ושל ההישרדות. בחרתי להעניק לילדים שלי ושל יהודה חיים של שמחה ואמא שקמה בבוקר עם חיוך והולכת לישון בלילה בידיעה שהיא עושה את הכי טוב שאפשר בשבילם. בחרתי עבורם חיים נורמליים בתוך מציאות לא נורמלית".
צילום:
"המשפחה שלי תמכה בי מאוד", היא סיפרה על הזמן שלאחר הגירושין, "היו שלבים שהיא התקדמה עם זה בלעדיי, ואני הייתי כמה שפחות מעורבת, כי גם ככה זה היה כל כך מטלטל. אמא שלי והרב של יהודה וכמה חברים השתדלו לעשות את כל מה שאפשר כדי להגיע למקום הזה בצורה הנכונה ביותר. בהתחלה היו השלבים שיהודה בכלל לא היה יכול לתת גט, ויש לי המון הכרת תודה לאלוקים שיהודה בכלל הצליח להגיע למקום הזה של מסירת הגט. הרבה שערים נפתחו לי בדרך. גם מול בית הדין. לפעמים כותבים על דיינים שהם מנסים לעשות חיים קשים, אבל אני הרגשתי שישבו שם אנשים טובים שרצו לעזור כמה שאפשר במסגרת ההלכה. הם כל כך הלכו לקראתי ועשו את זה בצורה הכי מבינה ורגישה".
על השאלה האם היא שוחחה על החלטתה עם יהודה היא אמרה: "כן, אבל לא יותר מדי, כי זה היה קשה. כי כל הזמן הייתי שם בשבילו, והייתי מגייסת שמחה והרבה אנרגיות טובות למפגשים איתו, ופתאום הייתי צריכה להציג לו גם את הקושי שלי, את הבדידות, את הכאב. זה לא היה פשוט. אבל היה לי חשוב לדבר איתו, גם בשביל עצמי".
בעקבות המהלך ולאחר שפרסמה על כך פוסט בפייסבוק, קיבלה רבקה תגוהבות תמיכה רבות לצד כאלה שהעבירו עליה ביקורת, לעתים בוטה מאוד. לטענתה, היא לא לקחה את התגובות בצורה קשה אך היא הוסיפה כי היה לה "עצוב שאנשים העזו לשבת בבית ולהגיב בלי שום הבנה שהם בעצם לא מבינים כלום. היה לי עצוב שאנשים הרשו לעצמם לשפוט בלי שנחשפו לכל מה שעבר עלינו. אבל אני לא כועסת או פגועה. אני נושאת באחריות על הבחירה שלי ועל המשמעויות שלה. היו אנשים שלקחו קשה את הקטע של אלוקים בפוסט. הם שאלו, למה הפלת את זה עליו? הרי לא התגרשת בגלל אלוקים אלא בגללך. ואני לוקחת את זה על עצמי כמובן, אבל מאמינה שאלוקים היה איתי גם ביכולת לבחור. כאדם מאמין לא יכולתי שלא לראות את אלוקים בכל הסיפור הזה".
מאז שהתגרשו ההורים של יהודה לקחו על עצמם באופן בלעדי את הטיפול בבנם, "המשפחה של יהודה מאוד תומכת ומחבקת את הילדים. הם מזמינים אותם לשבתות, מביאים אותם ליהודה. במשך השבוע הוא באשפוז יום בדירה עם אבא שלו ומלווה, ובסופי שבוע הוא נוסע לבית הוריו בעפרה. יש לי המון הערכה על שהם נושאים עכשיו בנטל הליווי של יהודה. ויש בי הרבה הכרת הטוב ליהודה על הזכות להיות לצידו ועל פרק החיים המשמעותי שהוא העניק לי. אין לי ספק שהוא ימשיך ויהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו".
לסיום היא דברה על העתיד ואמרה: "כל מה שאני יודעת כרגע הוא שהקדוש ברוך הוא פתח לי פתח. הלכתי דרכו, ומפה והלאה הדרך ארוכה. אחרי שלוש שנים של קושי וכאב, יש בי מקום שרוצה לחזור לשמחת החיים הפשוטה, התמימה. לפעמים אני מסתכלת על הילד הקטן שלי ואני אומרת לעצמי, אם הוא יכול להיות בסיטואציה הזו עם כזו פשטות, כזו שמחת חיים, גם אני יכולה".