אדוני ראש הממשלה, השר לביטחון הפנים, סגל הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל, עמיתי ראשי הארגונים העמיתים, חברים וידידים משני הארגונים, ידידים אחרים שלי ואחרונים חביבים בני משפחתי היקרה!
לפני שעה קלה, הושבעתי בטקס צנוע כשוטר וקצין במשטרת ישראל.
על פי הפרוטוקול, הקביים הם לא חלק מהטקס, אך כנראה שלקחתי במובן המילולי מדי את ברכות ה- break a leg... או שריבונו של עולם דאג כי רגל שמאל תישבר, על מנת להבטיח את כניסתי ברגל ימין...
כך או אחרת, לא אפתיע אתכם אם אומר, שבשום וריאציה של חלום, לא חשבתי שאעמוד כאן על במה זו בטקס מינוי למפקח הכללי של משטרת ישראל. נברתי בזכרוני ככל שידי מגעת ולא הצלחתי להיזכר אפילו האם אי פעם התחפשתי לשוטר... לצערי, אין לי אפילו אמא לשאול אותה, כל אמא בודאי היתה זוכרת…
חלומותי כולם עד כה, התמקדו בארגון בו גדלתי והתפתחתי מקצועית וערכית. באמת ובתמים חשבתי, ששם נמצאת משימת חיי. שליחות ללא מדים, ללא תהילה אישית, אבל עם סיפוק אישי עצום ותחושה יומיומית של השפעה ישירה על בטחון ישראל ובטחון הציבור.
מאז שגמלה בלבי ההחלטה לקחת על עצמי את המשימה לשמש כמפכ"ל, נחשפתי ובמנות גדושות, הן לרחשי הלב בתוך משטרת ישראל, בקרב בכירים כמו בקרב דרגי שטח, הן לרחשי הלב של פורשי המשטרה שהשקיעו בה את מיטב שנותיהם והן לרחשי הלב של הציבור כולו, בתוכו חברים קרובים, אך בעיקר אינספור אזרחים מהשורה. האחרונים, סתם כך פוגשים בי בסופרמרקט, מזהים את פני (לאחר שבאישור ראש הממשלה הוסרו הפיקסלים כמובן...) ומרגישים צורך אנושי, לאחל בהצלחה ולחזק את ידָי.
פתאום הרגשתי באופן מוחשי, עד כמה חזק הקשר בין חברה מתוקנת ובריאה ובין משטרה איכותית המשרתת אותה, עד כמה באמת ובתמים נחוצה ההצלחה של המשטרה וכנגזרת מכך, מהו כובד השליחות המוטלת על כתפי. "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"- אמר רבן גמליאל. התנאי כמובן הוא תחושת השליחות.
 |
|
(צילום: דוברות המשטרה)
|
המנהג היהודי הוא, ששליח ציבור מכסה את ראשו בטלית, כאומר "אני בסך הכל שליח אנונימי". אכן נכון, ציבור המתפללים משתדל למנות לשליח את מי שקולו ערב ומי שמעורב בדעת עם הבריות, אך מרגע שנשלח - כוחו הוא הציבור ששלח אותו. ככל שהוא תופס את עצמו ככזה, יש לו סיכוי למלא נאמנה את שליחותו.
ברוח דברי רבן גמליאל- אני רואה כאתגר מוסרי להמשיך לחוש בכל רגע נתון, שאכן כוחי הוא כוחו של הציבור, אותו אני משרת!
חלק בלתי נפרד משורשיה של תחושת השליחות שלי, היא ילדותי בירושלים.
נולדתי בירושלים (זו ההזדמנות לאכזב את התקשורת וצרכניה ולעדכן: לא נולדתי בתימן!...). אבי שיאריך ימים - יושב כאן בקהל, עלה מתימן ב"מרבד הקסמים" כנער וכל מה שהשיג עבורנו ועבור חינוכנו, עשה בעשר אצבעותיו.
אמי עליה השלום נולדה בישראל, למשפחה שעלתה ממרוקו והתיישבה בעיר העתיקה בירושלים.
ב- 48 עם כניעת הרובע היהודי, כשסבי ודודי נפלו בשבי הירדני יחד עם שבויי גוש עציון, סבתי והאחים הקטנים ובתוכם אמי, נמלטו לקטמון.
בשבועות תשכ"ז - שנת 67 - זכיתי כילד בן 4 להיכנס לעיר העתיקה ביחד עם משפחתה של אמי - 19 שנה לאחר שברחו מהרובע. ההתרגשות הבלתי נתפסת הפכה אירוע זה למכונן בחיי, לכזה שחקוק בזכרוני, בצורה בהירה הרבה יותר מאשר זכרונות רבים אחרים, מגיל בוגר יותר.
ראיתי מול עיני את בני המשפחה מתחבקים עם שכניהם הערבים, עם מוכר משקה "הסוס" וה"תמר הינדי", להיחשף לבכי של ההתרגשות שאחזה בכולם עם איחוד העיר, מה שחקק בתודעתי מקום מיוחד לירושלים.
נדמה לי שעל רקע האירועים האחרונים שמזכירים לנו עד כמה מורכבת המשימה של ""שומרים הפקד לעירך" - אוחזת בי התרגשות מיוחדת במעמד מיוחד זה.
הפכתי בראשי, כיצד להביא את אמי אותה איבדתי פחות משנה לאחר חגיגת בר-המצווה שלי, למעמד מרגש זה.
 |
|
(צילום: דוברות המשטרה)
|
בחרתי להזמין שתי נשים שתייצגנה את דמותה.
הראשונה היא הגברת שרה לבל - חברתה הקרובה ביותר.
קיר דק הפריד בין דירתנו הצנועה בקומה השלישית בגבעת מרדכי ובין דירת משפחת לבל. קיר שלא הצליח לחצוץ בין שתי משפחות שגידלו את הילדים יחדיו, הדביקו סרט דביק על החלונות ערב המלחמה יחד וחיו כמין משפחה אחת באינטימיות שאין לה אח ורע. למיטב ידיעתי, התימנים הראשונים בעולם שאכלו "אלפא ח'ורס" ולמדו מהי "דולסה דה-לצ'ה" היינו אנחנו... כשנישאתי, אימצתי עבור ילדָי עוד סבתא יקרה, ממנה למדתי את ערך המשפחה והלכידות- קוראים לה שרה לבל.
האישה השניה - זו הרבנית מרים עמיטל שתאריך ימים.
בסך הכל שלוש שנות לימוד זכיתי ללמוד במחיצתה כמורָה, אולם היא ואמי עליה השלום השכילו לעשות יד אחת בטיפוח הסקרנות והחקרנות שלי, בהרמוניה מרשימה ביותר. התחושה כי ניתנה לי ההזדמנות ל"עצמאות אינטלקטואלית", לצמוח ולהתפתח בכיוון ובקצב האישי שלי, היתה מרתקת ואפילו מלהיבה עבורי כילד ולימים, הבנתי עד כמה עמוקה היתה ההשפעה שלה על תפיסת הניהול שלי.
 |
|
(צילום: דוברות המשטרה)
|
מה אומרים כרגע לאזרחי ישראל שכל כך רוצים בהצלחת המשטרה ?
ברשותכם, אלמד ממשה רבנו שנאומיו הארוכים בספר דברים עם סיום שליחותו, לא עמדו בסתירה להצהרה לפני שליחותו - "כי כבד פה וכבד לשון אני". "אמור מעט ועשה הרבה" לימדונו חז"ל. ברור לי כי בתפקיד ציבורי זה, אדרש לדבר אל הציבור ולהסביר את מעשי, אך אעשה זאת כאשר אפעל.
בפרק הזמן שעמד לרשותי להכיר לעומק את הארגון מבפנים, למדתי עד כמה המשטרה מעוניינת בְשינוי, לפחות כמו מי שבחר בי להנהיג אותה. מצאתי בקרב מפקדי המשטרה בכלל ובקרב סגל הפיקוד הכללי בפרט - שותפי אמת לגיבוש תכנית פעולה ממוקדת ונחושה, אותה נניע יחד, כדי להצליח במשימה ולממש את ייעוד המשטרה, כי לאזרחי ישראל אין משטרה אחרת!
אנחנו כאן, כדי לשרת! תפקידנו לשרת את האזרח הנורמטיבי שומר החוק, לאפשר לו ביטחון אישי מיטבי, לתרום את חלקנו בשיפור נורמות הציות לחוק בקרב האזרחים הנורמטיביים וכל זאת, לצד מלחמה נחושה ובלתי מתפשרת במי שבחר להגדיר עצמו כעבריין. אין ולא תהיה סתירה בין המאמץ שלנו לאפשר לאזרח ההגון לחיות את חייו באופן תקין ובין הפעילות שתגרום לעבריין לחיות בפחד תמידי!
שמחתי לגלות שיש במשטרה עם מי לעבוד. ראיתי שוטרים עם ניצוץ בעיניים, שמבינים את חשיבות תפקידם רגישותו ומורכבותו ואיתם אלך קדימה.
תודה מיוחדת לממלא מקום המפכ"ל ניצב בנצי סאו, שגילה אחריות ולקח על עצמו את תפקיד מ"מ המפכ"ל לתקופה נוספת, כדי לסייע לי לנצל את פרק הזמן הקצר שניתן לי, ללמידה עמוקה וגיבוש תכנית הפעולה וגם לפרק חשוב של החלמה מהפציעה והניתוח.
 |
|
(צילום: דוברות המשטרה)
|
אני מודה לשר לביטחון הפנים ולראש הממשלה, על האמון שנתנו בי. מדובר במשימה לאומית ואין לי צל של ספק שהדרג המדיני יירתם לסייע, באמצעות רגולציה, חקיקה ומשאבים, כדי לממש את יעודנו.
תודה מיוחדת למשפחתי היקרה ובראשם אשתי שירה. בכל מדרגה מחיי אני נפעם שוב ושוב מהמוכנות של רעייתי להקריב ומהגיבוי האינסופי שהיא נותנת לי, גיבוי שמאפשר לי לקחת על עצמי משימות תובעניות יותר ויותר. הפעם מדובר לא רק בגיבוי אלא בעידוד והכרעה מוסרית בחשיבות נטילת המשימה על כתפי. ה"הנני" הראשון היה שלה, הרבה הרבה לפני ועל כך הערָצָתי ואהבתי .
תודה לכל מי שהגיע לכבד אותי בטקס מרגש זה.
עת לעשות ופחות לדבר.
לחיי משטרת ישראל ועם ישראל.