הבחירות לנשיאות: המנצחת היא האדישות לאירוע

אפילו לא מחצית מחברי הכנסת חתמו עבור המועמדים, המועמד המוביל זכה רק ל-27 חתימות, והמועמדת השנייה רק ל-11. גם ביום הבחירות עצמו הסיעות צפויות לתת חופש הצבעה בנושא, עם כזו אדישות למה המוסד הזה עוד קיים?

עדיאל שביט עדיאל שביט, חדשות כיפה 21/05/21 10:06 י בסיון התשפא

הבחירות לנשיאות: המנצחת היא האדישות לאירוע
רצים לנשיאות. מרים פרץ ובוז'י הרצוג, צילום: Hadas Parush/Flash90

בעוד קצת פחות משבועיים יתקיימו הבחירות לנשיאות, כשלקו הגמר הגיעו שני מועמדים: יצחק (בוז'י) הרצוג ומרים פרץ. אל המרוץ יצאו עוד שבעה בהם: יהורם גאון, שמעון שטרית, יהודה גליק, אלהאם חאזן, מיכאל בר זוהר ויוסף אברמוביץ. היה נדמה לחשוב שהפוליטיקאים לקחו אחריות והחליטו לסנן את כל המועמדים, כדי שיישארו שניים לכל היותר. אלא לאחר החשיפה נראה כי הרצוג סיים עם 27 חותמים בלבד, ופרץ עם 11 חותמים.

התמונה הכוללת מראה כי מרבית הפוליטיקאים אפילו לא טרחו לחתום לשום מועמד, כמו גליק וגאון שיצאו נפגעים מההתעלמות. גם לקראת יום הבחירות עצמן נראה כי מרבית הסיעות צפויות לתת חופש הצבעה בנושא, ובכך נעלם אפילו האלמנט הפוליטי שבאירוע. דוגמה לכך היא סיעת הציונות הדתית שחלקה חתם להרצוג ואחרים לפרץ, ניתן לראות כי המערכת הפוליטית אדישה לבחירות הללו. רבים טוענים שיש לסגור את מוסד הנשיאות, אך כאשר הרשות המחוקקת מראה אדישות כזו אי אפשר שלא לתהות מדוע היא בוחרת להשאיר אותו?

 לשאלה הזו יכולה להיות מספר תשובות, הראשונה בהם היא המצב הנוכחי שגם כך לא באמת מאפשר לתת את תשומת הלב. בסופו של דבר על המדינה להתמודד מול מערכת ביטחונית בוערת, וכל ציוץ על המצב יגרוף את אהדת הקהל עשרות מונים לעומת בחירת מועמד. בנוסף נראה כי ישראל בדרך לבחירות חמישיות, וגם כאן הצורך לקידום אישי והתעסקות ליום שאחרי מטרידה את מנוחתם של הפוליטיקאים הבוחרים לצאת לסיורים ברחבי הארץ מאשר להישאר במשכן ולחתום למועמדים. הוכחה נוספת לכך היא שמאז העברת המנדט מנתניהו ללפיד, הוועדה המסדרת שכרגע בראשות יש עתיד אפילו לא טרחה להתכנס פעם אחת ולקדם חוקים התואמים לאג'נדה שלהם, כמו שעשו בימין לפני.

סיבה פוליטית נוספת היא שזהותו הפוליטית של הנשיא לא באמת משנה, ראשית מהסיבה שתפקידו של הנשיא הוא ממלכתי וא-פוליטי. אך לא רק, רבים בימין סבורים כי כניסתו של רובי ריבלין לתפקיד, איש ליכוד, הוכיח כי אין מי הנמנע שהנשיא יכול לאמץ עמדות שאינן של המחנה ממנו הוא בא. דוגמאות כמו נאום "עמי בחר בטרור" או "נאום השבטים" נראה בעיני רבים ניסיון של ריבלין להתחנף למחנה השני כשהוא כבר אינו כפוף למשמעת קואליציונית. בנוסף עצם בחירתו לתפקיד, בניגוד לדעתו של נתניהו, מראה כי גם האשף הפוליטי לא טורח להפעיל את קסמיו בנושא כי גם הוא לא מרגיש מאוים תחת הנשיא, וזה לאחר הקדנציה של שמעון פרס, מהשמאל, שלא הקשה על נתניהו כלל.

לבסוף גם אם הפוליטיקאים אדישים פוליטית לתפקיד, כנראה שהם מעדיפים שהוא כן יהיה קיים מאשר ייסגר. טוב לחברי הכנסת שיהיה מי שיחזיק בתפקיד, דווקא במציאות כמו של היום בה נראה כי הבחירות הפכו להיות מציאות תדירה. הרכבת ממשלה בידי גוף פוליטי תהפוך למשימה נוספת שהמערכת הפוליטית תצטרך להתמודד מולה, כמו מערכת המשפט, לכן טוב להם שיש עוד תפקיד הנהגתי אחד שנותר ממלכתי ובאמת א-פוליטי. לאורך חמש הפעמים, בשבע שנות הכהונה, ריבלין אפילו לא פעם אחת נתן לדעתו הפוליטית להשפיע עליו. כמו בפעמים האחרונות הוא נתן באופן שוויוני לכל צד להרכיב ממשלה, מבלי להיכנע ללחץ של הצדדים לא לתת להם את ההזדמנות. בנוסף, תהליך של סגירת המוסד הוא יהיה ארוך, כך שבכל מקרה עד תאריך הבחירות זה לא יקרה.

לסיום, לפי המפה הנוכחית נראה כי הנשיא הבא של ישראל יהיה בוז'י הרצוג, כאשר הוא זוכה לתמיכה גורפת של החרדים וגם קולות מימין ומשמאל. זאת לעומת פרץ המרגשת שהכי שמאל שהיא הגיעה זה כחול לבן, והיא לא מצליחה לפרוץ מגבולות מחנה הימיני דתי לאומי. גם זה שיעור בפני עצמו מה חושבים הפוליטיקאים על תפקיד הנשיא, ונראה שטוב להם מישהו מהתחום מאשר יקירת העם. אך יותר מבוז'י עצמו נראה כי המנצחת האמתית היא האדישות לתפקיד מצד המערכת. אולי אם יום יבוא ותקום ממשלה יציבה תהיה חשיבה מחודשת האם לבטל את המוסד, והנשיא ה-11 של ישראל יהיה גם האחרון. 

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן