עם חולצת תנועה בכיכר רבין, 17 שנה אחרי הרצח

יואל פרנקנבורג, רכז מחוז דן בתנועת "בני עקיבא", חזר עם תחושות קשות מעצרת הזיכרון לראש הממשלה המנוח: "הרגשתי זר ולא שייך, היה לי לא קל שם, אבל אני מאמין במחוייבות שלנו"

יואל פרנקנבורג 28/10/12 07:58 יב בחשון התשעג

עם חולצת תנועה בכיכר רבין, 17 שנה אחרי הרצח
מחוז דן, בני עקיבא, צילום: מחוז דן, בני עקיבא

הייתי אמש בכיכר רבין. כבר כמה שבועות, שבהנהלת בני עקיבא מדברים ומתלבטים על האירוע הזה. את ההחלטה כבר כולכם יודעים. אבל אני רוצה לשתף בתחושות שלי. כחבר בתנועה, שהסתובב בכיכר, עם חולצת תנועה.

הייתי בכיכר, ובעיקר הרגשתי. הרגשתי זר ולא שייך. הרגשתי גאה בתנועה שלי, והרגשתי מהי נשיכת שפתיים, כאשר שמעתי את ההמון שואג לעבר הרב גיסר: 'תתפנה, תתפנה'. הרגשתי את ההשפלה ואת הדמוניזציה בסרטים שהראו כיפות סרוגות צועקות 'בדם ואש את רבין נגרש'. נזכרתי באלטלנה וחשבתי על אלפי הרוגי אוסלו. שמעתי את הצביעות שבהצגת 'תורת המלך' כספר הלכה וכעניין משמעותי, בעוד מחבלי המשט ובילעין לא הוזכרו על דל שפתי הנואמים. הרגשתי מהי מנהיגות של מזכ"ל, והייתי גאה בחברים שתמכו בו.

כעסתי לראות דגלים של מפלגות "העבודה" ו"מרצ" מונפים אל-על בגאון, ועוד יותר נעלבתי כשחילקו לנו מדבקות של "שלום עכשיו". אני רוצה שלום, אבל לא עכשיו. ולא כזה. ולא שלום של אוסלו. ממש לא.

("אני אמור להיות כאן?", האנדרטה לזכר רה"מ המנוח. צילום: cc-by-יעל י)

היה לי לא קל שם, אבל אני מאמין במחוייבות שלנו להיות שם. שמחתי לראות את תגובות הציבור להיותנו שם, והתפללתי ליום שבו לא ארגיש עוד זר בקרב ההמון הזוכר. הייתי שם ושמחתי לדעת שמרבית חניכיי בתנועה, גאים בהיותי שם. יחד עם זאת, הזדהיתי עמוקות עם אותם חניכים שכעסו שהלכתי. הבנתי לליבם, כשהם טענו שאנחנו משחקים את המשחק הפוליטי שלהם.

הרגשתי צער כשראיתי שהמזכ"ל הקודם, המיתולוגי, של הנוער העובד והלומד החרים את האירוע רק בגלל השתתפותנו. הוא מצפה שנתנצל, וזה נכנס אצלי למגירה שבין המעליב ל'לא שווה תגובה'. אבל זה כואב. כי יש כל כך הרבה שנאה עדיין בעם ישראל. כל כך הרבה שנאה.

הרגשתי את כל העיניים בקהל נעוצות בחולצת התנועה הלבנה שלי ושל חברי. וגם הרגשתי שכשאומרים לי יותר מדי פעמים "כל הכבוד שאתה כאן" - שזה סימן שאני כנראה לא אמור להיות כאן. הרגשתי עיניים נעוצות בי - משתוקקות לפתוח בשיחה. אבל נמנעות מכך. לא יודע למה. אולי מאותה סיבה שגם אני נמנעתי מלפתוח איתם בשיחה. הייתי שם למרות הקושי, כי אני מאמין שהדברים הטובים באמת, צומחים מלמטה.

שבע עשרה שנים של התבגרות עברו על עם ישראל. הייתי אתמול בכיכר באירוע היסטורי. אנחנו ב"בני עקיבא" - "מאמינים בדרך" - דרך שאת תוצאתה לא תמיד רואים עכשיו. לפעמים הדרך ארוכה ומיגעת. אבל אנחנו מבינים שבשביל להשיג הישגים אמיתיים כעם, כדי להוסיף כמה לבנים לבניין המקד ולקירוב הגאולה, אנחנו לפעמים נצטרך לנשוך את השפתיים ולהאמין. להאמין בדרך.

הכותב הינו רכז מחוז דן בתנועת "בני עקיבא".

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר