סגור

סבא שלי היה רב

יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג מספר על ראש השנה בצל הסב, קובי אפללו נזכר בספות בהם היה מתכרבל בבית הכנסת, משה איבגי מספר על הסליחות במחצית הלילה ומרגול נזכרת בתפילות בלי פוזות

חנן גרינווד, כיפה
כח באלול התשעה
,
12 בספטמבר, 2015 22:42
כיפה

כיפהצילום: כיפה

סבא? סבא שלי היה רב. התשובה הזו מגיעה פעמים רבות כששואלים זמר, אמן או סתם אדם מן השורה שאינו שומר תורה ומצוות, ואין ספק שמאחוריה נמצא סמל סטטוס. אומנם, האדם עצמו אינו שומר תורה ומצוות באופן בו אולי אנו נגדיר זאת, אך סבא שלו היה רב, המשפחה שמרה תורה ומצוות, ואת החגים, אותם אירועים מיוחדים, הטלית של אבא או השירים של סבא, הוא זוכר ושומר להם פינה חמה בלב.

לכבוד ראש השנה פנינו לכמה אישים. חבר כנסת בכיר, זמר וזמרת מהשורה הראשונה ואחד השחקנים הגדולים בישראל, שסיפרו לנו על בית כנסת של הילדות, שיתפו באירועים שעברו ונזכרו באבא ואימא, בסבא ובסבתא, ובתפילות המרגשות שנשארו בזיכרונם עד היום.

"נולדתי שנה לאחר שסבא שלי נפטר. בברית המילה הסנדק שלי היה הרב אריה לוין, נשא אותי מנהיג המפד"ל דאז משה חיים שפירא, וגם הרמטכ"ל, יצחק רבין, השתתף. לא זכיתי להכיר את סבא שלי, אבל הוא היה נוכח בעוצמה בלתי רגילה, ואני מקבל ממנו דרישת שלום כל שבוע. ציטוטים שלו, זיכרונות ממנו, תמונות, הוא וסבתא היו אנשים מופלאים".

יו"ר האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג, הוא אולי המועמד המתאים ביותר לכתבה בשם 'סבא שלי היה רב'. סבו, הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג, שימש כרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, ונחשב עד היום כאחד הרבנים שעיצבו יותר מכל את דרכה של הציונות הדתית. אומנם, אומר נכדו, יצחק הרצוג, שנקרא על שמו, הוא לא זכה להכיר אותו, אך יחד עם זאת הקולות, הטעמים והריחות מבית סבא נשארו עמוק עמוק בזיכרונו.

"סבתא שלי, שרה הרצוג, הייתה דמות מאוד משמעותית בחיי. היא הייתה אישה מרתקת והבית היהודי היה מאז ומעולם המקום הטבעי שלי", הוא אומר וחיוך על פניו, מזכיר את שם המפלגה היריבה כבדרך אגב. "הייתי הולך בחגים לסבתא. היינו הולכים לבית הכנסת הגדול, היכל שלמה, והרב הראשי היה נושא נאום חוצב לבבות בתפילת כל נדרי, וגם היינו בבית הכנסת ישורון, שם זכיתי לעלות לתורה בבר המצווה שלי. בנוסף, בביתה של סבתא היה מניין קבוע והיינו מתפללים שם".

"היתרון במניין של סבתא ביום כיפור היה שהתפילות נגמרו מהר, ואפשר היה ללכת לישון אחר כך, כשהצום היה מכביד", נזכר הרצוג. "כך, אני זוכר את האזעקה המפלחת שהעירה אותי ביום הכיפורים 1973. התפילה נגמרה בשעה סבירה, הלכתי לנמנם, פתאום פלחה הצפירה החזקה את השקט והבהירה לנו שהמדינה כפי שהכרנו אותה נעלמה".

(צילום: פלאש 90)

הרצוג מספר על התפילות בשנות ילדותו. "אבא תמיד הקפיד לקרוא את ההפטרה בראש השנה. הוא תמיד עטה את הטלית של סבא, עם עיטורי הכסף. היום אני עוטה אותה בראש השנה וביום כיפור, מרגיש את המשקל ואת כובד האחריות של השליחות המוטלת עלי".

"עד היום אני נזכר בתפילות של הילדות", מוסיף הרצוג. "בכל פעם שהיינו מגיעים ל'ונתנה תוקף' אבא היה מספר לי מחדש את הסיפור של רבי אמנון ממגנצא, וזה סיפור שסבא היה מספר לו. הוא העביר לנו את המנהגים ואנחנו ספגנו אותם. סבא היה רב עצום שהייתה לו רוח מתונה מאוד, והמתינות הזו הוקרנה גם הלאה. עד היום אנחנו מקפידים להגיע לבית הכנסת בחגים. היינו בבתי כנסת בניו יורק, בצהלה, בהרצליה. אנחנו מקפידים להגיע לבית הכנסת, ועד היום יש לי מקומות קבועים בבית הכנסת בהרצליה פיתוח".

"אני באה מבית דתי חביבי, משכונה דתית, מעדה דתית, בלי פוזות", פותחת מרגול. "חגים אצלנו לא היה 'הולדי', זה מועד! ובמועד צריך לכבד עם כל הניואנסים. הבית שלנו היה בית מלא תורת ישראל, אהבת ישראל, יראת שמים".

"לפני ראש השנה תמיד הייתה מהומה בבית", היא נזכרת. "הייתה מהומה של קניות, של הדרה מלשון הדר, של חשיבות החג. אבא היה מתעסק בענייני בית הכנסת ומזהיר את הבנים שאוי ואבוי אם לא יגיעו לבית הכנסת. היינו הולכים לבית הכנסת, ואני זוכרת שהייתי מביאה עוגיות ותה שיהיה בהפסקות. היינו מתפללים בבית כנסת שהיו בו בעצם שניים - בית כנסת של יהודי תימן ובית כנסת של יהודי מרוקו. זה היה מדהים. שירה חזקה של שתי עדות שיודעות לשיר".

"אלו דברים שמי שלא חווה אותם לא יכול להבין. אווירה נהדרת ומשפחתית. אני מאוד מתגעגעת לזה. אני שומעת גם היום את תקיעות השופר, אבל זו חוויה שונה. היא אומנם מעלה זיכרונות מהעבר, אבל זה לא אותו הדבר. הייתי נטולת אחריות ודאגות, והיום אני סבתא. אני מנסה להנחיל לנכדים שלי את המנהגים שלנו, את הדת".

(צילום: CC-BY-SA-3)

"בית הכנסת היה בילדות שלי בנתניה מעין בית ועד. הכל קרה בבית הכנסת. היו שם בריתות, שבתות בהם מכריזים שם של ילדה. גדלתי על זה, זר לא יבין זאת", אומרת מרגול ומוסיפה כי היא מאמינה שלפיוטים בבית כנסת יש חלק בעיצוב טעמה המוזיקלי, שבא לידי ביטוי בשיריה. "השירים השפיעו ביחד עם דברים נוספים. שמעתי פיוטים של יוצאי תימן, פיוטים מרוקאים לצד שירי פופ וסגנונות מוזיקה אחרים. לא בכדי בשירים של זמר כמו זוהר ארגוב מזהים פיוט אנדלוסי וגם משהו תימני וים תיכוני. כל התמהיל הזה נכנס למוזיקה ויוצר משהו נפלא".

"בתור ילד קטן היינו מגיעים בחגים לבית הכנסת והאווירה תמיד הייתה חמה, מחבקת, עוטפת ומשפחתית", מספר קובי אפללו על שנות ילדותו בצפון הארץ. "לא היו כיסאות בסוף בית הכנסת אלא ספות שכאלו, והיינו נדחסים. זה היה נעים. הייתי מתכסה בתור ילד קטן מתחת לטלית, מחבק את הרגל של אבא חזק חזק ושומע אותו מתפלל עם המון כוונה".

"גדלתי בבית המסורתי, וספגתי לא מעט מוזיקה ספרדית ואנדלוסית. שמעתי לא מעט שירת בית כנסת שהשפיעה עלי מאוד, ומשפיעה עלי עד היום, בכל הקשור לצורת השירה, הכתיבה שלה והלחנים".

(צילום: CC-BY-SA)

"אני זוכר את בית הכנסת עד היום, אך הניגונים, את הפיוטים, ואני לוקח אותם איתי גם היום. כשאני מגיע לבית הכנסת אני מחפש את הקולות הללו, את המקום המחבק", הוא מספר עוד ומוסיף כי גם כיום הוא מגיע לחגים לבית ההורים. את החגים אני בדרך כלל מעביר במעלות, ליד הבית של הורי יש בית כנסת בו יש לי כיסא ואני נוהג לפקוד אותו בחגים".

"בילדותי הייתי הולך לבית הכנסת עם אבא כל שבת, אבל הדבר המדליק ביותר היה כשהייתי הולך לסליחות עם אבא בשתיים בלילה. היינו מסיימים בחמש, הוא היה הולך לעבודה ואנחנו היינו הולכים ליער לשחק. אבא היה הולך כל יום ואנחנו היינו מדי פעם. זו הייתה חוויה שעד היום אני נזכר בה ומתגעגע", מספר משה איבגי.

מאוחר יותר בחייו, הוא מספר עוד, הוא היה מהמתמידים ביותר בישיבה בה למד כנער. "היינו לומדים משש בבוקר עד אחת עשרה בלילה. מדי פעם הייתי יושב כל הלילה ולומד גמרא, קורא תהילים עד הבוקר.

"פעם זכרתי את כל תפילות ראש השנה ויום כיפור בעל פה, הייתי מאוד מחובר", הוא מספר. "אבא לא היה משמש כחזן, אבל כששרו את השירים הוא היה שר גם שר קטע, הייה פייטן בקטנה. גם בבית, אני זוכר שכבר בשביל הכניסה לבית הוא היה מתחיל לשיר 'שלום עליכם'", הוא נזכר גם בסבא שלו, שהתגורר בשלומי, ומספר: "הוא היה איש דתי מאוד, תמיד היה מסתובב עם גלימות. היה אדם מאוד מוזיקלי".

(צילום: פלאש 90)

"אני לא בישיבה בגלל מה שקרה לדת. עשו לה דברים לא יפים, השתמשו בה ולכלכו אותה", הוא מותח ביקורת נוקבת. "הייתי מכבד את הדת אם זה היה רק רוחני, אם זה היה דבר טהור, שלא היה מחובר לפוליטיקה. כשהייתי ילד אנשים היו יוצאים מבית הכנסת ומעשנים, היו משלבים את הדברים בצורה הטבעית ביותר ואף אחד לא היה מפקפק בהם. אבא שלי היה האדם הכי מאמין שהכרתי והוא לא הכריח או כפה עלינו משהו".

"אני מתגעגע לתפילות עם אבא שלי, לשמחה שהייתה בדבר הזה, להתרגשות. היינו קונים בגדים חדשים, נעליים חדשות. כאלו חגיגיים באנו לבית הכנסת. מלאי התרגשות. כיבדנו אותו בצורה היפה ביותר", הוא מסכם.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מנדלבליט צילום: דוברות הכנסת, איציק הררי

מנדלבליט עוצר את ועדת הבדיקה בפרשת הצוללות

קרא עוד