ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - לפרשת תרומה

""ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". פסוק זה מעורר שאלה תיאולוגית קשה, בדבר היזקקותו, כביכול, של הקב"ה, ל"מקדש" שבו מסוגל או יכול הוא להשרות את שכינתו..."

עו''ד אביעד הכהן 06/02/03 00:00 ד באדר א'



בראש פרשת "תרומה" בא פסוק שמהווה בסיס למאות פסוקים שבאים אחריו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". פסוק זה מעורר שאלה תיאולוגית קשה, בדבר היזקקותו, כביכול, של הקב"ה, ל"מקדש" שבו מסוגל או יכול הוא להשרות את שכינתו. ביטוי לכך ניתן כבר במדרש: "שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו 'ועשו לי מקדש' אמר משה לפני הקב"ה: 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך' (מל"א ח, כז), ואתה אמרת 'ועשו לי מקדש'? אמר לו הקב"ה: משה, לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניהם למטה, דכתיב 'ונועדתי לך שם' ".



הקמת המשכן המתוארת בפרשיות הבאות עד לפרטים הקטנים ביותר, ומצוות בנין ה"מקדש" גוררים אחריהם השלכות נורמטיביות שונות, דוגמת החובה להקים מקדש (שהיא אחת משלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ), איסור הכניסה למקומות קדושים, חובת התנהגות מסוימת בהם, ומערכת ענפה הקשורה ב"הקדשת" נכסים והעברת הקניין בהם מאדם פרטי ל"הקדש" ולהפך.



למי שאמון על שיטת משפט מודרנית נשמע החיבור שבין "קדושה" ו"משפט" זר ומוזר: והרי ה"קדושה" שאובה מעולם מושגים דתי, תיאולוגי, רוחני, שמקור סמכותו ותכניו שונים לחלוטין מאלה שקיימים במערכת המשפט ה"אזרחית". למרות זאת, המשפט העברי טבוע בחותם של "קדושה", והוא נזקק לא אחת להכריע בסוגיות שנטועות בעולם ה"קדושה".



שאלת התקדשותו של מקום ניתנת להיבחן מזוויות מבט שונות: תיאולוגיות, הלכתיות, משפטיות, היסטוריות, פוליטיות, סוציולוגיות, פולקלוריסטיות ומיסטיות. כיצד נוצרת "קדושתו" של מקום מסוים? האמנם כל אדם רשאי ל"קדש" מקום? האמנם כל מקום הוא פוטנציאל להפיכתו ל"מקום קדוש"? האם "קדושה" זו נמשכת ועומדת עד סוף כל הדורות, או שמא היא נפסקת עם הפסקת ניהוג פולחן מסוים הכרוך בה?



במקרא מצויים ביטויים שונים להיותו של מקום "קדוש". לפי פשוטו של מקרא, הפסוק "ועשו לי מקדש" מלמד לכאורה שהאדם הוא ש"עושה את המקדש" ומקדש אותו. לצד זה, מצויים לא מעט ביטויים לכך שיש מקומות שהם "קדושים" כמו מאליהם, והאדם אינו יוצר את קדושתם אלא רק "מגלה" אותה. כך, לדוגמא, נאמר למשה במעשה הסנה: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא", זה כבר.



עיון במקורות המשפט העברי מלמד שרווחות בהם שתי תפיסות עיקריות בעניין "מקום קדוש". לפי תפיסה אחת, קדושתו של מקום נגזרת מהתנהגותם של אנשים בו. לגישה זו יש הד כבר במקורות תנאיים קדומים, דוגמת משנת כלים: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם". הווי אומר: ה"קדושה" נגזרת מן העובדה שמקיימים בה מצוות מסוימות, "שמביאין ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם". תפיסה זו הובלטה בדברים שכתב בעל ה"אור שמח", רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בפירושו "משך חכמה" לתורה. בהתייחסו למעשה שבירת לוחות הברית על ידי משה רבנו, כותב ר' מאיר שמחה: "סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם... רק השם יתברך שמו- הוא קדוש".



לפי תפיסה אחרת, למקומות מסוימים יש קדושה אימננטית, שטבועה בהם, ואינה תלויה במעשי האדם. לפי גישה זו, ההכרזה על "מקום קדוש" אינה יוצרת אותו אלא מהווה רק מעשה דקלרטיבי, הצהרתי. תפיסה זו התקבלה על דעת חלק מחכמי ישראל דוגמת הרמב"ן, רבי אישתורי הפרחי, החת"ם סופר והראי"ה קוק. מכיוון שלפי תפישה זו המקום אינו "מתקדש" על ידי האדם, ממילא גם קדושת המקום חלה לעולמי עולמים, ואינה עתידה להשתנות (ראה לדוגמא שו"ת חתם סופר, יו"ד רלד).



בין כך ובין כך, השראת השכינה אינה מכוונת כלפי המקום, אלא כלפי האדם: "ושכנתי בתוכם" - בלב כל אחד ואחד. הפנמת תפישה זו מחייבת כל אדם, לנהל חייו מתוך תחושת אחריות, של השראת שכינה וקידוש העולם.


כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר