סגור
חדשות כיפה

הוו מתונים בדין (לפרשת שמיני)

בתודעה הציבורית, נקשר לימודה של מסכת אבות עם המון העם, המבקש מסכת "קלה" לעסוק בה . ברם, גדולי הראשונים ראו בה מורה דרך בעיקר לדיינים, מנהיגי ציבור ומורי הוראה, והפכו בה ובהליכותיה עד שעשו אותן הלכות ממש.

מסכת אבות, שמשבת זו ואילך נוהגים לקרותה מדי שבת בשבתו, מהווה חריג בנוף התלמודי. לא הלכות במשמעות המקובלת, אלא ענייני מוסר, מידות טובות ודרך ארץ. בתודעה הציבורית, נקשר לימודה של מסכת זו עם המון העם, המבקש מסכת "קלה" לעסוק בה "בין מנחה למעריב". ברם, גדולי הראשונים ראו בה מורה דרך בעיקר לדיינים, מנהיגי ציבור ומורי הוראה, והפכו בה ובהליכותיה עד שעשו אותן הלכות ממש.

מכוח תפישה זו, מצאו הראשונים טעם וסמך לקביעתה של מסכת אבות דווקא בסדר נזיקין, בין ענייני חושן המשפט, בסמוך למסכת סנהדרין. וכך ביאר את הדבר הרמב"ם: "וכאשר נשלם לו מה שצריך אליו השופט, התחיל באבות... שהוא רוצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים, כדי שנלמד מהם המידות הטובות, ואין אדם צריך לזה כמו הדיינים, שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר, אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד, אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע, יזיק לעצמו ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחילת דבריו במסכת אבות במוסר הדיינין, כמו שאמר 'הוו מתונים בדין', וצריך שיווסר השופט בכל העניינים שיש במסכת אבות, כגון שיהיה מתון בדין, ואל ימהר פסק דין, שאפשר שיהיה בדין עניין נסתר... ואין לו להאריך בדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר, שזה נקרא עינוי הדין".

"מתינות" זו בדין, פנים רבות לה. על דרך הדרש ניתן היה לומר: "הוו מתונים בדין", פירושו: אל תמהרו לעשות שימוש ב"דין" בכל דבר ועניין. המשפטיזציה היתרה, שהחברה הישראלית בת ימינו לוקה בה באחרונה, אין בה תרופה ומזור לכל מחלה. יש להותיר מקום רב לעשייה מאהבה, לרצון, לחינוך, לכללי הנימוס ולתורת המוסר. הוו מתונים בשימוש בדין, ורק כשאין ברירה בידכם, פנו לנורמה המשפטית, הכופה והמצווה.

ברם, לפי פשוטו, מתייחד ציווי זה לדיינים. כפי שמפורש בפירוש המיוחס לרש"י למסכת אבות: "מתונים – ממתינים, שלא יהיו גומרין הדין במהרה אלא חוקרין בו בעומק, לפי שהדין יושב ברומו של עולם, שהרי לעשרת הדברות סמכו הכתוב [=פרשת משפטים נסמכה לעשרת הדברות שבפרשת יתרו]".

לא אחת ה"מתינות" בדין מביאה לכך שתוצאה שנראתה במבט ראשון כתוצאה היחידה, מפנה מקום לתוצאה שונה לחלוטין. ביטוי חריף לכך ניתן בדברי הברייתא ב"אבות דרבי נתן" על אתר (נוסחא א, פרק א): " הוו מתונים בדין כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדין, שכל הממתין בדין מיושב בדין שנאמר "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" (משלי כה, א). ולא שהעתיקו אלא שהמתינו [=עתק, לשון עתיק, מיושן. מלמד ש"יישנו" את הכרעתם כיין טוב]. בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים יהיו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים. ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם". המהירות בדין הביאה לגניזתם לאלתר של ספרי משלי, שיר השירים וקהלת, וכמעט שאיבדנו מרגליות יקרות אלה. מתינותם בדין של אנשי כנסת הגדולה, והתבוננותם בדברים מתוך פרספקטיבה ארוכת טווח, הרואה לא רק את יצרי הרגע אלא את צורכי העתיד, הביאה אותם, את ה"דיין" (כמודל לכל מנהיג בעל יכולת הכרעה מעין-שיפוטית) לקבל החלטות מושכלות יותר, שקולות יותר.

יש לציין, שרש"י גוזר את חובת המתינות בדין כבר מפסוק מפורש בתורה (דברים א, טז): "ואצווה את שפטיכם בעת ההיא לאמר: שמע בין אחיכם ושפטתם צדק", אמרתי להם הוו מתונים בדין , אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו". לבל יחשוב השופט שיודע כל הוא.

כמובן, צריך השופט להיזהר שמתינותו בדין לא תביא לידי "הלנת דין" ו"עינוי דין", ואסור שהמידה האחת תבוא על חשבון רעותה. היטיב לבטא איזון נדרש זה שופט בית המשפט העליון, המשנה לנשיא מנחם אלון, שכתב: "שתיים הן מגמות היסוד הפועלות במשפט העברי באשר לאופן ניהול המשפט, בירורו והכרעתו. לפי המגמה האחת, והיא הראשונה במעלה, מצווה השופט להיות מתון בדינו, לצדקו בטרם יחתכנו ולא לקפוץ ולפסוק את הדין קודם שיחקרנו היטב. באחת - עליו להחמיץ את הדין במידה הדרושה לעיסה, שהוא נחתומה, כדי שזו תעלה ותיאפה יפה יפה. כך הוא בכל דין ודין, בין דיני ממונות ודיני נפשות. ויתרים עליהם דיני נפשות שבהם דרושה הלנת-דין נוספת בטרם נגזר הדין באופן סופי, שהרי בהרשעה פלילית מדובר, ושמא ואולי עוד תימצא לנאשם טענה של זכות. ומבלי לפגוע בהשגתו של בירור צודק ומלא של הדין, מצווה השופט, על-פי מגמת היסוד השניה, שלא לענות ולהשהות את הדין, הן לעניין פסיקת הדין והכרעתו כאשר ברור לו להיכן הדין נוטה, והן במהלך שמיעת הדין, ואפילו איחור בקביעת תחילת בירור הדין יש בו משום עינויו, לעתים משום עינוי מועט ולעתים משום עינוי מרובה". [ע"פ 188/77 משה ורטהיים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2)238]

מתינות בדין מחייבת את הדיין והמנהיג לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו; לא להיות שבוי ב"קונספציה", לחשוב על כיוונים חדשים ופתרונות יצירתיים. מתינות בדין צריכה להביא עמה גם תוצאה מתונה, לא קיצונית מדאי, שתביא לאובדן אימון הציבור בשופטיו ומנהיגיו. המתינות - בדין היא. ללמדנו שכל מקרה ונסיבותיו שלו. פתרון שטוב לאחד אינו מתאים לאחר. באחת: הדין צריך להיות פרי מחשבה, ולא רק פרי מחשב.

עקבו אחרינו בטוויטר
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ח"כ צבי האוזר צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"הממשלה מוציאה את ירושלים והגולן מחוץ לחוק"

קרא עוד