הדעה והדיבור

לכאורה, אין שני הפכים מנוגדים כ"חופש דעה ודיבור", עקרון יסוד בדמוקרטיה המודרנית, ומערכת משפט דתית. התדמית המקובלת של העמדה הדתית גורסת כי חופש הביטוי אינו רצוי, וכי "זכות הציבור" היא דווקא "הזכות שלא לדעת"...

עו''ד אביעד הכהן 19/01/03 00:00 טז בשבט התשסג


פרשת שלח נחרתה בזיכרון הלאומי כמאורע טראומטי, ולא בכדי. "אתם בכיתם בכיה של חינם", אמר הקב"ה, "ואני אקבע לכם בכיה לדורות". במהלך האירועים הדרמטי אנו עדים לפסיפס מורכב ורבגוני של אנשים ודברים. כבר בראשית הפרשה מודגש הגיוון: "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו". אין מסתפקים במשלוח נציג אחד או שניים, אלא דואגים שיהיה ייצוג לשבטים כולם. אזכור שמו של כל שליח ושליח מחזק הדגשה פרטנית-ייחודית זו. מן הסתם, לכל "מרגל" – נשיא שבט, היה אופי משלו, רקע שונה, סגנון דיבור ייחודי.
לנוכח ריבוי פנים זה, בולט התיאור האחיד, החדגוני של הביקור בארץ והדיווח שבעקבותיו: "ויעלו, ויתורו, ויבואו, ויכרתו, וישאהו, וישובו, וילכו". כאיש אחד בלב אחד, ללא הבדל, מהלכים המרגלים בשבילי הארץ. גם בשובם, ניצבים הם לפני העם, ומספרים – באופן קולקטיבי – גם את השבחים, גם את הביקורת. אחידות זו נראית משונה. לא טבעית. רק קולו של כלב שובר את חומת האחדות והאחידות, עד שהוא נשמע כהתרסה גלויה: "ויהס כלב את העם אל משה". פרשת המרגלים מלמדת אותנו שלעתים כוחה של "תורת חיים" טמון דווקא כ"דעת המיעוט" שבה. נכון, כלב פגע ב"אחדות המחנה", אך דווקא בדעתו יוצאת הדופן טמון סוד החיים. כלב ויהושע רעו, הם לבדם שרדו מכל דור המבול ובאו לארץ. צא ולמד מה רב כוחו של קול אחד, יחיד ובודד, במיוחד כשהוא מבטא קול מוסרי הנשמע ברמה, צלול וברור.
לכאורה, אין שני הפכים מנוגדים כ"חופש דעה ודיבור", עקרון יסוד בדמוקרטיה המודרנית, ומערכת משפט דתית. התדמית המקובלת של העמדה הדתית גורסת כי חופש הביטוי אינו רצוי, וכי "זכות הציבור" היא דווקא "הזכות שלא לדעת". אכן, עיון במקורות המשפט העברי מלמד שמורשת ישראל מעולם לא דגלה בטיוח והסתרה או בהשמעת "קול אחד". נהפוך הוא: היא ראתה בקול האחד מתכון לשיתוק, פתח פסול לחוסר ביקורת שתוצאותיו הרות אסון. השתקת "דעת המיעוט" עשויה לסכן את החברה כולה. ביטוי חריף לכך נמצא בסוף הפרשה הקודמת: יהושע מנסה להשתיק את אלדד ומידד, ה"מתנבאים" בשולי המחנה, ולהענישם במאסר. כנגדו, עולה במפתיע תגובתו של משה רבנו, אדון הנביאים: “ומי יתן את כל עם ה' נביאים!".
אין כנביאי ישראל הנושאים ברמה את "דעת המיעוט". קריאתם זועקת חמס נגד עוולות שונות: דתיות, חוקיות, חברתיות ומוסריות. סיסמתם: "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט". דווקא טובת ציון ואהבת ירושלים מחייבת ביקורת ומתן אפשרות לקולות המחאה להישמע. נביאי האמת אינם נמנעים מלזעוק חמס אפילו כנגד נביאים שהתהדרו, מן הסתם, באצטלה דתית, על אף שלבם נמלא שקר. מאז ומתמיד נאלץ לעתים בעל "דעת המיעוט" להימלט מאימת ההמון הרודף אותו. עמוס הנביא נמלט לארץ יהודה מפני המלך ירבעם. אוריה הנביא שילם בחייו על שניבא רעה על המלך יהויקים. ירמיהו הנביא הושלך לבור, הושם בכלא כמה פעמים, וניצל אך בנס. וכל זאת, על שהעיז להביע עמדות "לא פופולריות" , המתריעות כנגד שגרת חיים נהנתנית ומושחתת שסופה חורבן.
חופש הדעות וריבויין, ברכה הם ולא קללה. לא לחינם טבעו חכמים מטבע של ברכה לרואה המון בני אדם, שצריך לברך "ברוך חכם הרזים, שאין פרצופותיהן דומות זה לזה, ואין דעותיהן דומות זו לזו". ולא בכדי, מתאפיינים המשנה, התלמוד וכל שאר אוצרות הרוח של העם היהודי, בניגוד לספרי חוק של עמים אחרים, דווקא בריבוי מחלוקות ובמגוון דעות, שהרי לשיטתנו אלו אף אלו, "דברי אלוקים חיים" המה.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר