שכינה במערב

מהו יחסה של התורה בעניין מדיניות כלכלית נכונה? הכותב מנסה לנתח את העניין תוך התבוננות במשמעות מזרח ומערב בתורה ובספר בראשית.

עמית משגב 17/11/05 00:00 טו בחשון התשסו

מזרח ומערב (הקדמה ראשונה)

סיפור גן עדן מסתיים בכך שה' מגרש את האדם מהגן כמתואר: "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" (בראשית ג, כד). בהמשך, קין לאחר חטאו מתיישב בארץ נוד קדמת עדן (ד, טז) ובהליכה מזרחה מתאפיינים עוד כמה מסעות וגירושים (כפי שנזכיר להלן).

ברצוני להציע שהמזרח, הנקרא כך על שם זריחת השמש הכוח החזק ביותר בטבע - הוא סמל לאלילות, לניחוש והגורל המוכתב מראש, לסגולות ולקמיעות. לכן, האדם שמעל באמונו של הקב"ה ולקח את גורלו בידיו כשאכל מעץ הדעת במטרה להיות כא-לוקים יודע טוב ורע, מגורש מזרחה. המזרח הוא המקום בו כוחות גדולים ממנו ישלטו בו והמקום בו הוא יהיה תלוי בקשיות ערפה של האדמה. כך גם סופו של קין, ידוע מראש, ואפילו האות שנותן לו ה' מוגבל ביכולתו להגן. באופן דומה, לאורכן של פרשיות השבוע בהן אנו עסוקים כעת, ניתן למצוא התרחקויות שונות מזרחה כגון לוט שנפרד מאברהם כמתואר 'ויסע לוט מקדם' כגון אברהם שמשלח את בני הפילגשים קדמה וכגון יעקב, שניסה לשלוט בעתידו וגנב את הברכה וכתוצאה מכך נאלץ לברוח 'ארצה בני קדם' לשעבוד ארוך תחת עולו של לבן.

מסע הפוך עורך אברהם שמואס באלילות המזרחית ומגיע לארץ כנען. עם זאת, תשובת המשקל, לצד העובדה שאין לו זרע, דורשות ממנו להמשיך מערבה ועקב הרעב הוא יורד למצרים. מצרים העתיקה היא ערש התרבות המערבית, תרבות המעמידה את האדם ויכולותיו הבלתי מוגבלות במרכז. מבחינה טכנולוגית המצרים ידעו כבר לפני שלושת אלפי שנים לבנות פירמידות שיכולות להחזיק מעמד אלפי שנים. מבחינה דתית, המדרש[1] מתאר ששמו של ה' לא היה באנציקלופדית האלילים שהיתה ברשות פרעה, וכמובן שמי שמקטלג אלילים רואה את עצמו כנעלה מהם. במקביל, במספר רב של מקורות מאופיינת מצרים בנורמת הזימה ששלטה[2], שוב תופעה המוכרת לנו מהתרבות המערבית של ימינו ונובעת מעיסוק-יתר בעולמו של האדם ובסיפוק צרכיו[3].

יוסף, נאלץ לעבור מהלך דומה משום שהוא האמין בייעוד שמכתיבים החלומות. לשם כך הוא משתלב בתרבות המאמינה ביכולתו של האדם לשנות את גורלו ולמעשה המהפך מתרחש כאשר יוסף נותן עצה 'לא חוקית' לפרעה. חלומותיו של פרעה מעידים בעליל שתבואת שבע שנות השובע לא יכולה להועיל להצלת מצרים ואעפ"כ יוסף מציע לאגור את התבואה ולוותר על האמת שבחלומות. רק התרבות המצרית היתה יכולה לזכות אותו בכינוי 'איש נבון וחכם' או לראות בו 'צפנת פענח' חרף הניסיונות לבטל את מה שלטענתו צופן העתיד.

אם כן, כסיכום ביניים ניתן לראות בשאיפה המזרחית להשגת 'נירוונה' ובמנהג לשרוף את הגופות ביטוי לביטול כוחו של האדם וכניעתו לטבע, בעוד חניטת הגופות במצרים העתיקה וההשקעה האדירה במדעים במערב מהווים ביטוי לאמונה הגדולה ביכולתו של האדם להיות אחראי לחייו. כעת אפשר להוסיף שבארץ ישראל, הנמצאת בין שני קטבים אלו, לא שורפים ולא חונטים, אלא קוברים. כלומר, מחד יש כבוד לצלם ומאידך אסור להעמידו בהיכל.

כלכלה ב-כ' וב-ק' (הקדמה שניה)

בהתאם לתפישות העולם השונות השוררות במזרח ובמערב ביחס למקומו של האדם בטבע, התפתחו לאורך המאה הקודמת שני מודלים הפוכים של מבנים חברתיים. החברה המערבית מאמינה שהכח המניע את הכלכלה הוא 'היד הנעלמה' המביאה למקסימום את התועלת של החברה. ההנחה הגלומה בשיטה זו היא שכל פרט פועל בצורה אינטליגנטית ואגואיסטית מתוך מטרה לשפר ככל שיוכל את מצבו האישי. במקביל, מקסימום התועלת נמדד על פי מצרף התועלות של כל הפרטים במשק. כלומר: הכלל אינו אלא אוסף הפרטים, ולעיתים, היוזמה והאמביציה האישיים חזקים כל כך עד שהם מעלים ספק סביר באשר לעצם קיומו של הכלל. במצב כזה חוסנה של החברה ויכולת עמידתה במשברים לאומיים נפגעים לצד הידרדרות מוסרית ברגישות לזולת ובפשיעה. מנגד בחברה המזרחית, דוגמת ברית המועצות בזמנו וסין כיום, המנגנון קובע מה נכון והפרט הוא רק גורם סטאטיסטי. במודל זה, המשחרר את הפרטים מאחריות, המוטיבציה של הפרט כמעט ואינה קיימת, סך התפוקה יורד ולאורך זמן היצירתיות נפגעת. כמעט שלא ניתן להימנע מסכנת הקפיאה על השמרים. לסיכום לחברה המערבית חסר דבק בעוד למזרחית חסר מה להדביק.

מגדל בבל, התורה והתוכנית הכלכלית

נחלקו הפרשנים בהבנת הפסוק 'ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם' יש שהסבירו שהם נעו מהרי אררט שבתורכיה עליהם נחה התיבה מזרחה לכיוון בבל ואחרים הסבירו שנעו מערבה כדברי הפסוק 'בנסעם מקדם'. ניתן להציע שהמחלוקת נוצרה משום שבדור הפלגה התמזגו שני המודלים. מחד, השפה האחת, האחדות והאחידות שהובילו להעדפת סטאטיסטיקת הלבנים על פני סטאטיסטיקת המתים[4] מתארים בבירור חברה מזרחית, ומאידך היוזמה וההתפתחות הטכנולוגית לצד הרצון לבנות לעצמם עיר גדולה ונוחה ולהנציח את שמם מתאימים למודל החברה המערבית. המודל המשולב מוצלח כל כך שה' מחווה את דעתו 'ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות' (יא ו').

לדעתי התורה מתווה מודל דומה עבור עם ישראל. החברה שהתורה רואה לנגד עיניה היא חברה לאומית מוגדרת וסגורה במידה ידועה. חברה זו נדרשת לפעול יחדיו להשגת טריטוריה ולעבודת אל אחד במסגרת משותפת - בית המקדש שהוא מגדל שראשו בשמים (ההבדל הוא במטרה לשם ה' ולא לשמם של בני אדם). בהקשר זה נצביע על עוד שתי נקודות: א. מחצית השקל שיויוניות מוחלטת השוללת הבדלי מעמדות והתנדבות אישית. ב. עבודה על ידי הכהנים במבנה אורגאני לכל אחד יש תפקיד קבוע מראש ללא 'חופש עיסוק'.

מאידך, התורה, בניגוד לתפיסת העולם המזרחית, לא מדכאת את התפתחותו של הפרט ולא מזלזלת בחייו ומשמעותם ולא פוטרת אותו מאחריות לגורלו. כדוגמאות, נציין את הערך 'לא תרצח', מצוות פרו ורבו ואפילו מתנות עניים לקט שכחה ופאה העני אוסף בעצמו ולא נשען באופן ישיר על הישגיהם של אחרים. בתורה אין מס על הכנסה משום שמס כזה מדכא את היוזמה והיצירתיות.

יפה לראות איך בימים ההם ובזמן הזה הויכוח הכלכלי-חברתי - האם לקצץ בסובסידיות וקצבאות או להרחיבן - ניתש בין בנימין נתניהו הפוליטיקאי המערבי ביותר של ישראל, לבין עמיר פרץ שגדל על האתוס המזרחי.

שכינה במערב

בגמרא בב"ב (כה.) נאמר: "ורבי אבהו אמר: שכינה במערב". לעיל זיהינו את עבודת בית המקדש כמאפיינת את העולם המזרחי עבודה מוכתבת וקבועה שאיננה נותנת מקום לביטוי אישי ואפילו מחשבה חריגה יכולה לפגלה ולפוסלה. אם כן קשה להבין כיצד הגמרא רואה את השראת השכינה דווקא במערב. התשובה היא שלפנינו שילוב אידילי בין שני קטבים. שילוב אידילי זה התבטא בגן עדן בהיתר לאכול מכל עץ הגן לצד המשימה 'לעבדה ולשמרה', והוא מתבטא בארץ ישראל, שבניגוד למצרים המושקית קבוע מהנילוס, מתקיים בה 'למטר השמים תשתה מים' אבל המן לא יורד בה מן השמים, ולמרות האמור לעיל הוא גם מתבטא בעבודת בית המקדש.

שמעתי ממו"ר הרב ביק שליט"א שהאדם, המוציא מהכח אל הפועל את האידיאלים האלוקיים, הוא המרכבה לשכינה. היות והמערב מסמל את התפתחותו של האדם והגשמת הפוטנציאל שבו, על גבול הפרדוכסאלי מתברר שככל שהאנושי מפותח וגדול הוא יכול לשמש מרכבה לשכינה באופן שלם ומלא יותר, ולכן שכינה במערב.


[1] שמות רבה פרשה ה' ד"ה 'ואחר באו'.

[2] אליהו רבה פרשה ח' ד"ה 'ומה', פסיקתא זוטרתא שמות פרק א' ד"ה 'ואלה שמות' ועוד.

[3] לפי זה אפשר להסביר את ההזדקקות לכמות אדירה של ניסים ביציאת מצרים. שינוי הטבע, חוסר האונים של האדם והפגיעה ברווחתו מנתצים את יסודות האמונה המצרית.

[4] "מעלות היו לו במזרחו ובמערבו, ואלו שהיו מעלו מעלין לבנים היו עולין ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו, ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דרבי אליעזר פרק כד)

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר