חדשות כיפה

מתמיכות ומדמי אבטלה למעגל העבודה

בשנים האחרונות קמו עמותות וארגוני צדקה וחסד רבים, העוסקים בתחומים מגוונים. נראה שבשל מצוקות כלכליות, הצרכים גדלים, ואשריהם ישראל שהם פותחים את לבם, ומי שיכול נותן מכספו, מתנדב בזמנו החופשי, תומך ומסייע לאחרים. המתנדבים בעם ברכו ה'. עם זאת, האם הקמתן של עמותות מעין אלו והרחבת היקף פעילותן, היא זו שהופכת אותנו לחברה יהודית בריאה וטובה יותר?

מבוא

בשנים האחרונות קמו עמותות וארגוני צדקה וחסד רבים, העוסקים בתחומים מגוונים. נראה שבשל מצוקות כלכליות, הצרכים גדלים, ואשריהם ישראל שהם פותחים את לבם, ומי שיכול נותן מכספו, מתנדב בזמנו החופשי, תומך ומסייע לאחרים. המתנדבים בעם ברכו ה'. עם זאת, האם הקמתן של עמותות מעין אלו והרחבת היקף פעילותן, היא זו שהופכת אותנו לחברה יהודית בריאה וטובה יותר? האם כל מי שנמצא במצוקה כלכלית, יש לסייע לו במסגרת העמותות הללו, או שהסיוע והתמיכה יגיעו רק לאחר מיצוי מספר פעולות של הנתמך והתומכים? כיצד ינהג מי שנקלע למצוקה, וכיצד תנהג החברה המקיפה אותו, עד השלב שבו ייאלץ אותו נזקק לקבל סיוע ותמיכה?

יש איזשהו מתח ואיזון בין הרצון והצורך של נותני הצדקה למצוותיה המגוונות (לקט, שכחה, פאה, מעשר עני, השמטת כספים, צדקה, מתנות לאביונים בפורים, קמחא דפסחא, ועוד), לבין הצורך של מקבלי הצדקה. צורך מיידי וזמין להתקיים בטווח הקצר, כשהיא מלווה במחשבה קדימה: מה אותה צדקה עושה למקבלה, למעמדו האישי, לאורחות חייו, ולרצונו להיחלץ מהמצוקה שבה הוא נמצא - בטווח הארוך? בקבלת התמיכה והצדקה טמונה גם "מלכודת", לאחר שעוברים את "מחסום הבושה". יש המתרגלים אליה, ואינם מסוגלים להשתחרר ממנה. האם ריבוי העמותות והפרסום המסיבי (ולעתים אף אגרסיבי) של פעילותן, אכן משרתים את המטרה הרחוקה יותר של היחלצות ממעגל העוני[1]?

א. התייחסותו של הנותן-התומך

1. המעלה הראשונה בצדקה - הלוואה, מתנה, שותפות, מציאת עבודה

נאמר בגמרא (שבת סג, א):

אמר ר' אבא אמר ר' שמעון בן לקיש: גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן.

להלוות כסף לעני זו מעלה גדולה יותר מאשר לתת לו צדקה. אם הכסף ניתן לו בתורת הלוואה אזי משמעות הדבר שההנחה היא שהוא גם יוכל להחזיר. מי שמטיל בכיס - העושה שותפות כלכלית עם הנזקק - טוב יותר מהלוואה, ואף מצדקה.

הרמב"ם (הל' מתנות עניים י, ז) מציין שמונה מעלות בצדקה:

מעלה גדולה שאין למעלה ממנה: זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה), כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך[2].

הרמב"ם מצביע על ארבע אפשרויות כדי לחלץ את אותו אדם שנפל (=מך), שלא יצטרך להגיע למצב שבו הוא עני הנזקק לבריות: מתנה, הלוואה, שותפות או דאגה למקום עבודה. אלו הן המעלה הראשונה בצדקה, אבל אף אחת מהן היא איננה צדקה במובן הרגיל. העיקרון הוא לתת תמיכה וסיוע לאותו אדם שנקלע למצוקה, כך שלא ייכנס למעגל העוני. הרדב"ז שם מציין לספרא (בהר פרשה ה) כמקור לדברי הרמב"ם:

"כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" (ויקרא כה, לה) - אל תניחנו שירד. הא למה זה דומה? למשוי על גבי החמור. עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו. נפל לארץ חמשה אין מעמידים אותו. ומנין אם החזקת אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והחזק? תלמוד לומר "והחזקת בו".

המשל שבמדרש מלמד על כך שאותו אדם אמנם נמצא בתחילתה של מפולת כלכלית במובן האישי, אבל ניתן בשיתוף פעולה נכון להחזירו חזרה למצבו הקודם בו פרנס עצמו בכבוד ללא עזרת אחרים. האופציות הללו שבדברי הרמב"ם מלמדות על האמון שאנו נותנים באותו אדם. אנו מאמינים ביכולתו להיכנס לתהליך של שיקום והבראה, ובכך שבעבודה מאומצת ישיב את ההלוואה שניתנה לו, יעבוד קשה וישיב גם את חובותיו לנושיו, ולבסוף יחזור ויעמוד על רגליו מחדש באופן עצמאי ולא יפול לנטל קבוע על החברה. אם יוגדר אותו נזקק כעני, יהיה הרבה יותר קשה לשקם אותו ולהחזירו למצב שבו הוא עומד באופן עצמאי על רגליו.

האופציה הראשונה שמציע הרמב"ם היא נתינת מתנה. זו פעולה שהיא דומה מאד לנתינת צדקה. בקבלת צדקה, וכן בקבלת מתנה, המקבל איננו משיב לנותן את המתנה או את הצדקה. אולם נראה שההבדל בין 'צדקה' לבין 'מתנה' הוא פסיכולוגי. נותן המתנה איננו רואה את הנזקק כעני, וגם הנזקק אינו צריך להכתיר עצמו בתואר 'עני'. אמנם הוא נקלע למשבר כלכלי, אולם הנותן אינו נותן לו 'צדקה', אלא מתנה, כמו שמקובל בין ידידים[3].

האופציה השנייה היא מתן הלוואה. מדוע הלוואה גדולה יותר מאשר צדקה רגילה? רש"י (שבת סג, א) כותב: "גדול המלווה - לפי שאין העני בוש בדבר". גם הרמב"ם (ספר המצוות, עשה קצז) מציין את הבושה – את הקושי הנפשי שיש לאדם שמך לשאול מאחרים:

שציוונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו. ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצוות צדקה. כי מי שנתבזה וגילה פניו לשאול מידי האנשים - אין צרות עניינו סר מעליו, כמו המכוסה שירצה להיעזר עד שלא יתגלה עניינו ולא יתבזה. והציווי במצוה זו הוא אומרו יתעלה: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך".

בעל ספר החינוך (מצוה סו) מדגיש אף הוא את הצורך לחסוך מהנזקק את הבושה, ומוסיף עוד:

להלוות לעני, כהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלוואה היא יותר חזקה ומחוייבת ממצוות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקוֹ בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהן - אין דחקוֹ ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהיכנס בה. ואם יהיה לו מעט סעד של הלוואה, במה שירווח מעט, אולי לא יצטרך לבא לשאלה לעולם, וכשירחמנו הא-ל ברווח, ישלם נושיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלימה על זה לסעוד המך בהלוואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר: "אם כסף תלווה את עמי".

מוטל על האדם לא רק לחסוך לאותו עני את הבושה אם יגיע למצב שבו הוא יצטרך לשאול, אלא דרך כך אולי גם לחלץ אותו ממעגל העוני. לתת לו סיוע כדי שיוכל לסחור ולהתפרנס, להחזיר את הקרן, ולחיות מהיתרה.

המעלה הראשונה בצדקה היא אם כן "לתת לנזקק חכה, לא לדוג לו דגים". לא לעטוף מיידית את האדם שמתמוטט בתרומות ובנדבות, אלא אדרבה, לתת לו כלים שבעזרתם יוכל לחזור למעגל העבודה ולפרנס את עצמו בכוחות עצמו. המטרה היא לא לאפשר לו לעבור את מחסום הבושה, אלא ליצור לו תנאים נוחים וסבירים שיוכל להתפרנס בכבוד, ולא ייפול לתוך מעגל העוני[4].

2. השלב שלפני קו העוני - מי שמסוגל להתפרנס

היכולת של אדם לפרנס את עצמו משפיעה גם על מעמדו והגדרתו כאדם עני. לכך ישנה התייחסות במשנה במסכת פאה (פרק ח משניות ח-ט):

מי שיש לו מאתיים זוז - לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני[5]. היו לו מאתיים חסר דינר - אפילו אלף - נותנין לו כאחת הרי זה יטול... מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול.

על משנה זו נאמר בירושלמי (פאה ח, ח):

הדא אמרה: חמשין עבדין טבין מן מאתיים דלא עבדין.

אדם שיש לו חמישים זוזים ומהם הוא מתפרנס ומרוויח, עדיף מאדם שיש לו מאתים זוז והוא אינו משתמש בהם ואינו סוחר בהם. לא כמות הכסף הנמצאת בפועל בידו היא שקובעת אם האדם הוא עני או עשיר, אלא היכולת להרוויח מהכסף, גם אם מדובר בסכום נמוך[6].

בהור

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

סגן תומך טרור? ראש עיריית חיפה, עינת קליש-רותם צילום: פלאש 90. מאיר ועקנין

סגן ראש העיר חיפה: "התנועה הציונית עשתה טיהור אתני - כמו דאעש"

קרא עוד