ותגעש ותרעש הארץ

"על מה עשה ה´ ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?". שאלות יסוד אלה שבות ועולות כל אימת שניצבים אנו מול מאורעות כמו ה"צונאמי" המחריד שאירע השבוע. המחזות והמספרים בלתי נתפשים... אדם מאמין, אינו יכול להישאר אדיש לנוכח מאורע כזה...

ד"ר עו"ד אביעד הכהן 05/01/05 00:00 כד בטבת התשסה

"על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?". שאלות יסוד אלה שבות ועולות כל אימת שניצבים אנו מול מאורעות כמו ה"צונאמי" המחריד שאירע השבוע. המחזות והמספרים בלתי נתפשים: עשרות, מאות, אלפים, רבבות בני אדם נספים בלא משפט. נשים, גברים, טף ועוללים בני יומם, כולם נמחים מעל פני האדמה. וגם הנותרים, רבבות רבבות, נותרו בחוסר כל, בעירום ובצמא. אדם מאמין, אינו יכול להישאר אדיש לנוכח מאורע כזה (גם הפעם חבל שלא נשמע קול תגובתה הראוי של ההנהגה הרוחנית היהודית ברמה, בקול צלול וברור). אמנם כן, השאלות קשות הרבה יותר מהתשובות. ספק גדול אם בכלל ניתן לתת תשובות שיניחו את הדעת. ומכל מקום, חשבון הנפש הדתי, היהודי, האנושי והמוסרי חייב להיעשות.

אכן, אין כל חדש תחת השמש. תיאור מחריד של "רעש" מעין זה, מתואר כבר בתהילות דוד (תהלים יח): "בַּצַּר לִי אֶקֲרָא ה', וְאֶל אֱלקַי אֲשַׁוֵּע. יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו. וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל. גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּו. וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו... יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵש. וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם".

במדרשם, ביקשו חכמים לתת הסברים שונים לחרון אף גדול זה, וכך למדנו (מדרש תהלים יח): "אמר רבי שמואל בר נחמני: על מה הזוועות באות? על הפסק בין מלכות למלכות. אליהו זכור לטוב שאל את ר' נהוראי: על מה הזוועות באות לעולם? אמר ליה: על חילול המעשרות שאינן מתעשרין ומפרישין כתקנן. אמר ליה: חייך, כך היא סברא דמילתא. אלא כך הוא כללו של דבר: בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי טרטיאות ובתי קרקיסאות ואומות העולם יושבים בהשקט, ובית המקדש חרב, אותה שעה מחרה אפו בעולמו ומבקש להחריבו, הדא הוא דכתיב 'שאוג ישאג על נוהו' (ירמיה כה, ל), בשביל נוהו. לפיכך 'ותגעש ותרעש הארץ'. רבי אחא אמר: על גילוי עריות. אמר הקב"ה אתה זעזעת איבריך על דבר שאינו ראוי לך, אף אני אזיע עולמי בשבילך, העליונים והתחתונים. ורבנן אמרי: על המחלוקת, שנאמר 'ונסתם גיא הרי כי יגיע גי הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש' (זכריה יד,ה). כידוע, לעתים דווקא ריבוי תשובות מלמד על גודל התהייה וחוסר בפתרונות קלים. עד כדי כך, שאפילו אליהו, "תשבי שיתרץ כל קושיות ובעיות", נזקק כביכול לרבי נהוראי שיפרש לו "על מה הזוועות באות".

בין כך ובין כך, היש "תגובה יהודית הולמת" למאורע מחריד כגון זה? כבר הורונו חז"ל (משנה ברכות ט, ה) ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". ולא עוד, אלא שמידה זו נתפשת כאחת מיסודותיה של מצוות ייחוד ה', אהבתו והאמונה בו. היא מגולמת בקריאת שמע, כאמור שם במשנה: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך... 'ובכל נפשך' - אפילו הוא נוטל את נפשך. 'ובכל מאדך' - בכל מידה ומידה – וגם מידת פורענות במשמע - שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאד מאד". ויושם אל לב, שלא סתם "הודאה" נאמרה כאן, אלא הודאה כפולה: "במאד מאד". גישה זו מבטאת בחריפותה את קבלת עול מלכות שמים, המחייבת את המאמין להכניע את לבו ולאהוב את בוראו גם כאשר באה עליו, על משפחתו או על העולם כולו – רעה שאין הוא מתחיל להבין את פשרה.

אכן, לא רק חובת אהבה יש כאן, אלא גם חובת ברכה. באותו פרק נאמר שחייב אדם לברך "על הזועות" ברכת "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ונחלקו חכמים בניקודה של תיבה נדירה זו. יש מהם שסברו שהכוונה היא ל"זוּעוֹת" [מלשון לזוע, תנודת הקרקע, וראו ירושלמי ב"ק ה, ב]], ויש מהם שניקדוה, כרגיל בדפוסים החדשים, "זוָועוֹת" [מלשון "זוועה", חרדה ופלצות, ראו ישעיהו כח, יט]. בין כך ובין כך, הפרשנים מאוחדים בדעה שהכוונה היא לרעידת אדמה, שגם עליה צריך אדם מישראל לברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם", גם אם עומד הוא ותמה, לנוכח עוללים המרוטשים בחוצות, "איה גבורותיו ואיה נוראותיו"?

יש כאן מבחן קשה לאמונתו של אדם. עליו להודות – לאו דווקא מלשון תודה, אלא מלשון הודאה, "בכל מאדך", שגם הרעה מעשה ידי הקב"ה היא. צורבת ככל שתהיה. מזוויעה ככל שתהיה. עליו לחשוק את לסתותיו, לחרוק את שיניו, ולברך. עליו להפנים שגם אסון זה מעשהו של "דיין האמת" הוא. והוסיף מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח רכב): "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו".

לצד קבלת הדין, צידוק הדין, ואמירת "כל מאן דעביד רחמנא – לטב עביד", מוצאים אנו בחז"ל גם תפישה שונה, שאינה סותרת בהכרח את הראשונה. גישה זו מותירה, לצד האמונה, מקום רב לתמיהה, להעלאת שאלות נוקבות, ואפילו להטחת דברים כלפי שמיא. אב טיפוס לכך עשוי לשמש אברהם אבינו, שבראותו את חורבנה הצפוי של סדום (והיא, כזכור, הייתה "עיר חטאים", שאנשיה "רעים וחטאים לה' מאד") הטיח כלפי מעלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", והתמקח עם בוראו בדרך שלקורא בן ימינו נראית לעתים כמעשה תגרנות בשוק: "אולי ימצאון שם חמישים, ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים ועשרה"?

גישה זו, שבדתות אחרות (ואף בחלק סקטורים מסוימים ביהדות בת ימינו) נתפשת כמעשה כפירה, נראית בעיני חלק מהוגי הדעות היהודיים כמעשה חיובי, אולי אפילו הכרחי. היא רואה בהעלאת השאלות הנוקבות כלפי שמיא ביטוי לחיותו של האדם המאמין, לחיוניותו. ואין זה מעשה רשות, אלא חובה. המאמין חייב ל"התעמת", כביכול, עם הקב"ה, כדי שעולמו יהא מתוקן יותר. מושלם יותר. מוסרי יותר.

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר