סגור

לזכור, ולהמשיך הלאה

שבע שנים להתנתקות והרב אופיר כהן, ראש מנהלת תנופה וממייסדי כפר דרום, מסתכל קדימה: "עלינו להמשיך לחיות, לפתח, לתקן. לקחת את כל כוחות החיים והאמונה והעשייה – ולהתקדם". ראיון

אריאל הורוביץ, כיפה
ט באב התשעב
,
28 ביולי, 2012 22:26
ePublicist-cc-by-nd

ePublicist-cc-by-ndצילום: ePublicist-cc-by-nd

יש אנשים שההתנתקות מגוש קטיף נשכחה מהם כבר מזמן; יש אנשים שנזכרים בה, פעם בכמה זמן, כשהם רואים סרט כתום על אוטו, סטיקר ישן שהתקלף, צמיד ישן על יד של מישהו; ויש אנשים שגוש קטיף הוא העיסוק היומיומי שלהם. הרב ד"ר אופיר כהן, ממייסדי כפר דרום וכיום ראש הגרעין התורני באשקלון, מונה בדצמבר אשתקד לראש מינהלת תנופה, המסייעת למשפחות המפונים מגוש קטיף ומצפון השומרון. דווקא הרב כהן, שחייו שזורים ביישובי הגוש, מביט על שבע השנים שחלפו מאז הפינוי, לא שוכח, מבקש לזכור ולהזכיר, אך גם להמשיך, להתקדם, ללכת הלאה. שוחחנו איתו השבוע על הזכרונות, על אלה שהתחילו חיים חדשים וגם על אלה שבתודעתם עדיין חיים שם, בבית ההוא, ביישוב שכבר נחרב.

הרב אופיר כהן, חלפו שבע שנים מאז ההתנתקות. האם הזמן מקהה את הזיכרון?

אין כאן שאלה של זמן. אנחנו עומדים בפני מצב נתון, לא רצינו אותו, חשבנו שצריך להיות אחרת, אבל יש נתון חדש שאיתו אנחנו חיים. החיים לא נגמרים בגוש קטיף. מדינת ישראל ממשיכה להתקיים ואנחנו חלק ממנה, עם ישראל ממשיך ואנחנו גם חלק ממנו. הייתה לנו שליחות אחת, האמנו בה, ואנחנו עדיין מאמינים בה, וממשיכים אותה בצורה שונות. את גוש קטיף אי אפשר לשכוח, ואסור לשכוח. זה חלק מההיסטוריה היהודית שלנו. העניין של הזיכרון הוא מחויב המציאות ומובנה בתפיסה של המורשת שלנו. יש היום במדינת ישראל תלמידים בבתי הספר שכלל לא יודעים מה זה גוש קטיף. צריך לזכור את המקום, ללמד עליו בבתי הספר. לזכור, ולהמשיך הלאה.

האם החיים חזרו למסלולם?

זה מאוד תלוי. יש כמה מאות משפחות שבחרו במה שמכונה 'דיור רגיל', כמו המשפחה שלנו, שהלכה לבנות בית באשקלון. יש משפחות, ואלה הרוב, שבחרו ללכת להעתקה קהילתית במקומות שונים, חלקם ביישובי קבע או ביישובים זמניים. שם המשפחות מתפקדות כקהילה, אמנם לא באותו מקום אך באותו מעגל חברתי ורוחני. ויש, לצערנו, אחוז מסוים שנמצא לא כאן ולא כאן, אנשים שלא חזרו למרקם, שלא יצאו מזה. הם חיים את המקום הקודם, נזכרים במה שעבר עליהם, לא חוזרים למעגל העבודה או למעגל החברתי.

מה אתה אומר להם?

אני אומר להם: חברים, צריך להשלים עם המציאות. את רוב הדברים בחיים שלנו אנחנו לא בוחרים - איפה להיוולד, מצב סוציו-אקונומי, מחלות - וכך גם כאן. לא בחרנו לעזוב את ביתנו ואת אדמתנו, אבל עכשיו אנחנו צריכים לבחור, האם לשקוע בייאוש ובכעס וביגון, או להתקדם. אותה דילמה הייתה גם אחרי חורבן בית המקדש. היו כאלה שאמרו: מעתה לא נאכל בשר ולא נשתה יין, אבל חכמים חשבו קדימה. גם כאן, להבדיל, עלינו להמשיך לחיות, לפתח, לתקן. אל תחשוב שזה קל. שלושה מילדיי נפצעו קשה בפיגוע בכפר דרום. יש תזכורת בחיים ובגוף שעה שעה, אבל השאלה היא לאן אתה לוקח את זה. האם לעצור את החיים, לעצור מלכת, או לקחת את כל כוחות החיים והאמונה והעשייה ולהתקדם.

אתה מוצא את עצמך ביום יום נזכר בחיים שהיו לך שם?

שמע, בן אדם "חי" מקום במשך 16 שנים. עברנו שם תקופת חיים, רצופת שמחות וגם התמודדויות קשות. אלה לא דברים שנזכרים בהם בכל דקה, אך הם גם לא דברים שנשכחים. אלה דברים שהולכים עם האדם ובונים את השקפת עולמו. אין רגע שזה נמצא ואין רגע שזה לא נמצא. זו תחנה נוכחת בחיים, ויש לה מקום בהחלטות ובכל מיני צירים. כמובן שישנם רגעים שבהם הזיכרון יותר חזק: באזכרות, בחתונות, כשפוגשים משפחה שהסתדרה והצליחה להמשיך הלאה, וגם כשפוגשים משפחות שלא כל כך הצליחו.

בעבודה היומיומית שלך אתה מסייע למשפחות האלה. כיצד מתקדם הטיפול במפונים?

אפשר לומר שאנחנו נמצאים היום במקום אחר לגמרי ממה שהיינו לפני שלוש שנים. יש מאות משפחות שהלכו לבד לגור בבתים שהן בנו לעצמן; יש מאות משפחות שנמצאות בהסכמי העתקה. נבנים יישובים חדשים, יישובים ותיקים פורחים, מועצות שנבנות מחדש, אתרים כמו חלוצה וחבל לכיש ויד בנימין. זה נכון שזה לקח הרבה שנים ועוד ייקח זמן, אבל בעקבות הקושי הזה והטלטלה, שלא רצינו אותה, ההתיישבות פרחה מחדש.

כמו שאמרת קודם. להמשיך הלאה.

כן. הכל קשור. הכל בסוף חוזר להחלטה שלך, האם אתה בוחר להצמיח את הטוב ביותר מהמצב שאליו נקלעת.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

אבו דאבי. בירת איחוד האמירויות צילום: shutterstock

עודד רביבי: השלום עם האמירויות - חשוב לא פחות מהריבונות

קרא עוד