הרב טאו על הרב לוינשטיין: "לא צריך להתנצל ואסור להתנצל"

פרסום ראשון: הרב צבי טאו התייחס לסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות התבטאויותיו של הרב לוינשטיין. מתי צריך להיות מנומס ומתי לא: "צריך לחשוף איזה אסון אנחנו מביאים על אומתנו ולא להתנצל על זה"

משה מאירסדורף 14/03/17 17:52 טז באדר התשעז

באדיבות המצלם, צילום: באדיבות המצלם
באדיבות המצלם, צילום: באדיבות המצלם

בתחילת שבוע שעבר התעוררה סערה ציבורית בעקבות פרסום דבריו של הרב יגאל לוינשטיין לגבי גיוס בנות דתיות לצבא. רבים מהמבקרים בחרו להתייחס לסגנון ולתורה בה נאמרו הדברים מתוך זלזול בבנות שבחרו להתגייס לצבא. עיקר ההתבטאויות נגעו לביטויים 'מי יתחתן איתן' או 'נכנסות יהודיות בקצה אחד לצבא ולא יוצאות יהודיות בקצה השני'. לאחר מספר ימים התנצל הרב לוינשטיין בראיון בערוץ 2 על הסגנון בהם נאמרו הדברים אך לא חזר בו מהתוכן של הדברים או על תפיסת עולמו. יומיים למחרת הוציא הרב אלי סדן סרטון יזום בו ניסה להסביר את העקרונות עליהם בנוי בית המדרש בעלי ולנסות להרגיע את הרוחות והאווירה הציבורית.

מתמלול של שיחה של נשיא ישיבת הרב המור, הרב צבי טאו, מסתבר, כי גם ההתנצלות של הרב יגאל על הסגנון בלבד לא הייתה הכרחית. הרב טאו הסביר לשומעיו כי יש מקרים, של חיים ומוות, שנוגעים לקיום ממש אין צורך לעסוק באסטטיקה ובחוקי הנימוס המקובלים.

התמלול המלא של שיעורו של הרב טאו על התבטאויותיו של הרב יגאל לוינשטיין

בתחילת השיעור מדגיש הרב כי הוא עוסק בנושא לבקשת הציבור: "ביקשו ממני לעסוק בעניין בנושא שהוא דורש הבהרה. הוא דורש חיזוק...כבוד זה דבר חשוב מאוד, כבוד אדם בכלל ועוד כבוד של רב, כבוד תורה. ובכל זאת, מקום שיש חילול ה' אין עצה ואין תבונה לנגד ה'. ולפשוט בגד בחוץ משום בושה זה לא נעים. צריך לחשוב טוב על זה. ת"ח עושה את זה עושה הוא מחלל את כבוד התורה, הוא עצמו פוגע בכבוד התורה. אבל לא כן הוא. לעשות את החשבון בצורה יותר בהירה, להבין את הדברים בצורה אמיתית, ברורה, חדה".

את רוב השיעור מקדיש הרב טאו להבדל בין מקומות שבהם הנימוס והעדינות מחויבים, לבין מקומות שבהן יש הכרח להגיד את הדברים בצורה ברורה חדה ואפילו כואבת. כדוגמא למקומות בהן נדרשת האסטטיקה, היופי, העדינות וחוקי הנימוס מביא הרב טאו את הציור והמוזיקה שבהן חריגה מהמוסכמות מביאה לצרימה בחושי האדם:

"למשל כמו הזמרה. זמרה זה מהחכמות היפות, תורת היופי, הרמונית ולא צורמת את האוזן. זה חוקי יופי. הציור, גם הציור צריך להיות יפה ולא מכוער, הרמוני ולא דיסהרמוני. וכיוצא בהם. ויש עבורן בשביל לשמש את השכלול של היופי בחוכמות האלו, יש גם כן חוקים. יש חוקים לשירה, ויש חוקים למוסיקה. לא סתם פורטים על הנבל והגיטרה ויוצא מזה דבר יפה. מי שיש לו אוזן רגישה הוא מאוד יכול להיות נפגע כשהקולות צורמים. יש עבורן גם כן חוקים נימוסיים ערוכים בשכל....אסטטיקה זה מושג אנושי והוא גם כן מפתח חוקים, ומי שלומד את החוקים האלה בס"ד ומתנהג לפיהם אז הניגון שלו יצא יפה, ומי שלא זה יצא מכוער, לא סימפוניה אלא קקופוניה. ויש עבורם גם כן חוקים נימוסיים ערוכים בשכל. ובאשר כל תכלית אלו הידיעות, כל תכלית המדע, יש לזה קונסרבטוריום ויש לזה פקולטה לאומנות ובתי ספר לציור".

"החוקים האלה בטלים"

הרב מדגיש כי החוקים הללו באים דווקא במקומות שהן 'מותרות':

"זה לא עניין שעצם החיים תלויים בהם, זה תרבות הפנאי וזה נוסף וזה לא קיומי. אוכל ומים זה קיומי, זה לחיות או לחדול. נכון, אבל אם מוזיקה בלי מוזיקה. איננו דבר הנותן לאדם חיים, הדברים האלה, אע"פ שזה ידיעות וחוקים ולומדים את זה, ויש בשביל זה בתי ספר ומכללות, אבל זה דבר הנותן לאדם חיים, לא חיי שעה וכ"ש חיי עולם. ע"כ ראוי, לדקדק בכל הליכותיהם, ואופני קיבולם שלא יהיה בהם דבר היוצא מהנימוס והדקדוק של הכבוד הראוי, שם כיוון שזה לא דבר של מהות, אז בכל ההתעסקות בדבר הזה ראוי לשמור את חוקי הנימוס והנעימות והיופי והסדר, גם בלבוש גם ביחס עם בני האדם וגם במוסכמות החברתיות וכדומה. כי כל תעודתם של החכמות האלה אינם כ"א הנאה והנימוס, כי זה כולו רק אסטטיקה ולא עצם החיים תלוי בהם...אתה חושב את זה כדבר שהוא מפר חוק. אע"פ שהוא מאוד מוכשר במוזיקה ושומע קול צורם הוא יקפוץ ויקבל התקף לב אולי. אין ראוי שתהיה חובת קבלתם למעלה מתכליתם. אע"פ שזה חוקים, זה לא יכול להיות יותר מהמטרה של כל העסק הזה, כי הוא רק טפל, הוא רק תחביב, רק נעימות, הוא לא עצם החיים".

(צילום: דוברות) הרב טאו והרב לוינשטיין בכנס רבנים


במקרים של פיקוח נפש, אומר הרב טאו, אין מקום לחוקים של העדינות כמו במוזיקה או ציור. במקומות כאלה, כמו ברפואה כשאדם צריך ניתוח, במצב כזה חוקי הנימוס הרגילים אינם מתקיימים:

"מה שאין כן החוקים שנוגעים בעצם הנפשות, חיי הנפשות ז"א זה פיקוח נפש. כמו חוקי הרפואה, חוקי התמדת הבריאות. בהם אין להשגיח על חוקי נימוס וכבוד. פתאום מה שאדם לא חושף מקומות צנועים, ודברים מכוערים, יש לו פצע הוא מכסה אותו בפלסתר כי זה לא נעים לראות את זה וזה מכוער. ואסור לאדם להביא את הבריות לידי מיאוס. אבל זה הכול במצב רגיל. אבל כזה נוגע לפיקוח נפש צריך לנתח אותו, להראות לרופא את הפצע אפילו שהוא לא נעים ומכוער ומאוד לא יפה. אז לא. במקום שיש פגיעה בעצם החיים, סכנת חיים, סכנת קיום, כל החוקים האלו בטלים".

לומדים חזנות בישיבה

הרב מסביר כי התביעה לנימוסים ועדינות במקומות של פיקוח נפש נובעת מהבלבול של האדם בין מותרות ופינוק לבין חובה הכרחית. הרב טאו מסביר כי התרבות השלטת מתייחסת לתורה כאל עוד 'אומנות' או תבלין לחיים ולא כאל החיים עצמם ומכאן נובעת התביעה המוטעית ליחס עדין לדברים שבהן חובה לעסוק בצורה חדה וברורה ללא החוקים הרגילים. כדוגמא הוא מביא את היחס אל התורה של הרפורמים והקונסרבטיבים:

"יש אנשים שבשבילם, כיוון שאין בחייהם דברים מוחלטים כמעט, כי הכול הוא בעצם איך אתה נראה, ואיך החברה מסתכלת עליך. אנשים חיים חיי דמיון, איך הם נראים בעיני אחרים, כל חייהם זה חיקוי, לעשות רושם על אחרים... אז כל היהדות, הרפורמים והקונסרבטיבים, זה הכול זה מן אסטטיקה בחיים. הולכים לבית הכנסת אבל אני יודע, אין חוקים מוחלטים. אין חוקים אלוקיים. לא החיים תלויים בהם ולא הקיום תלוי בהם. לא חיי הגוף ולא חיי הנפש. הכול צריך להיות נחמד ונעים וחביב, ואסטטי, ואם הדבר הזה פוגם קצת בנימוס הטוב, בנימוס היפה, אז כבר זה לא חובה, לא חובה דתית, כי כל הדת עצמה היא רק דת של מין חברתיות כזאת. סוג של אסטטיקה, סוג של נימוס משותף. אבל כשאדם כזה הולך לרופא, רופא זה משהו אחר. אין עניין של נימוס, מה הוא מתבייש, קצת מתבייש להתפשט, זה לא עושים בחברה מתוקנת ברבים, ופתאום יש פה רופא ואחות ויש פה ושם, אז כל אחד מבין, בסדר צריך להיות בריא, זה פיקוח נפש. אבל הדת היא בעצם שייכת לסיווג של המפורסמות, בהשקפות האלה".

"פעם בא אלי ת"ח שלמד איתנו בישיבה, בצעירותי ב'מרכז הרב', הוא היה מובחר התלמידים בישיבה, והוא הייתה לו משפחה שהייתה רחוקה, לא ידעה מה זה תורה ומה זה זה, והיה מבקר אותם פוגש אותם, בס"ד והיו שואלים אותו כמה זמן אתה צריך ללמוד בישיבה, כמה זמן אפשר ללמוד חזנות? זה נגמר פעם, מה יש ללמוד כ"כ הרבה בחזנות? בשבילם הדת זה מין חזנות כזאת, זה הוואי דתי. ע"כ חוקי התורה, אבל לאן הם משויכים? זה כבר החלטה מוקדמת, באיזה מדרגה אתה נמצא, מה זה בשבילך חוקי התורה. בשביל אנשי חול, שאין בעולמם רבש"ע ומתן תורה, ודברים מוחלטים שאין החיים תלויים בהם, אז בשבילם כל התורה זה חוקי חזנות. ע"כ חוקי תורה הקדושה צריכים להכירם בתור חוקי חיים, לא חוקים שבהם יתוקנו ויונעמו החיים הגשמיים והרוחניים לבד, זה נוטה לתת הוואי, לתת אווירה, כי אם בהם יקנו את החיים, איזה חיים? חיים הנצחיים, השארות הנפש, חיי נשמות, חיי עולם הבא, וחיי שעה שזה חיי עולם הזה. ע"כ הם נעלים מכל כבוד והדר מוסכם. הם לא שייכים למוסכמות".

זה לא הווי דתי

הרב מדגיש כי כל מה שהוא אומר הוא במקרה שהנימוס והעדינות סותרים את אמירת האמת בדברים של פיקוח נפש:

"איפה שזה לא סותר אז כמו תמיד אז צריך להתנהג בנימוס ובנעימות, להרבות ריחות טובים, קולות נעימים ודיבורים נחמדים, למחלה, חוקי חיים, או שזה נוגע לחוקי הנפש, חוקי תורה שזה חוקים אבסולוטיים מוחלטים שהנשמה תלויה בהם גם בעוה"ז גם בעוה"ב, אז פה איפה שיש צורך, ואין ברירה ואין מנוס, אז צריכים לדבר ברחל ביתך הקטנה. צריך לדבר על הדברים באופן ברור, ולא במליצות יפות ולעטוף את הדברים, כמו שלא עושים זאת כשאתה נמצא אצל הרופא".

"ע"כ במקום שיש חילול ה' ופריעת דברי תורת ה'", מסביר הרב טאו, "ז"א הפרעה בתורת ה', בחוקים אלוקיים, שהיא תורת חיים, שהחיים תלויים בהם, אין חולקים כבוד לרב. אע"פ שכבוד רב הוא מאוד חשוב, כי הדברים שנותנים חיים לעולם הם נעלים מכל כבוד מוסכם במנהג אנושי. מה שמנוהג במנהגי כבוד ותכסיסי כבוד וכדומה. והפסוק דימה דרכי תורה לרפואה, זה הסיבה. הפסוק גם בתורה גם בנביאים נוקט לשון רפואה ביחס לתורה, להגיד לך שזה חוקי חיים. זה לא חוקי אסטטיקה, לא איזה תוספת של מעטפת יפה שיהיה נעים ונחמד, הוואי דתי, מוזיקה חסידית ברקע".

(צילום: צילום מסך מיוטיוב)

הרב מביא כדוגמא, אם ה'להבדיל' המתבקש, לנביאי ישראל שהתנבאו לעם ישראל בצורה בולטת ואפילו 'גסה' כדי לעורר את עם ישראל. כדי להסביר את הדבר הוא דורש על הפסוק "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים" בנבואת הושע, כי הנביא הוא כמו רופא לעם ישראל שעוסק בנושאים של חיים ומוות באומה הישראלית:

"הושע הוא מהנביאים שהיה מאבק עם הקלקולים הכי גדולים, כמו יחזקאל אח"כ, לפני החורבן, אז ביחזקאל ובהושע יש ביטויים שהם מאוד לא נעימים, בגלל גילוי עריות חרב הבית, אז הביטויים ביחזקאל יש ביטויים נוראיים שם על כל הקלקולים, על כל הזנות והניאוף, יש דברים נוראיים...ואדם יכול לשאול, מה, איפה הנביא? הנביא הוא איש הרוח, נביא זה אדם אציל, אדם שעוסק בעניינים נשגבים...לדבר דברים כאלה זה גס. זה גס להשתמש בביטויים כאלה, בחברה מתוקנת לא מדברים על דברים כאלה, ולא אומרים. ופתאום הנביא, איש הרוח והרוממות, הוא משתמש ו"משתין בקיר", יש ביטויים גסים כאלה. איך זה מתאים? אז הייתה ביקורת על הושע, שאתה מוריד את ההשפעה שלך כשאתה ככה מדבר. דבר יפה. אז אומר הושע, בתוך הנבואות שלו, גם הפסוק הזה הוא דבר ה', גם הוא בא לו בנבואה. הוא בא ואומר להם רבותי, התורה זה לא חוקי נימוס. זה לא עניין של נימוס, של נוי, ואסטטיקה. זה נחמד, ויוצר אווירה נחמדה, וביחד, משרת את החברתיות. התורה זה רפואה. זה להיות או לחדול. עוד מעט החורבן, יבוא מלך אשור, יבוא סנחריב, ולא יהיה כלום. לא יהיה קיום. כמה שכול, כמה אלמנות, כמה שפיכות דמים, כמה הרס וחורבן. התורה זה רפואה. אני רופא מטפל בכם, אני בא לרפא את תחלואות החברה הזאת. והחברה שהיא ככה מתנהגת היא הורגת את עצמה. היא פוגעת בעצמה. יורה לעצמה ברגליים. הורסת את התשתית".

"על זה לא צריך להתנצל ואסור להתנצל"

לאחר הסברת ההבדלים מתייחס הרב טאו במפורש לנושא שעליו הוא מרבה לדבר בשנה האחרונה, ובמשתמע גם על הביקורת שהושמעה על הרב יגאל לוינשטיין ומדגיש כי הזעקה בנוגע לצבא היא כמו אותם נביאים או רופאים שחובה עליהם להגי את הדברים ללא ליפות את המציאות וללא חוקי הנימוס:

"ערכי צה"ל. שמעתם כבר את כל הנוסחאות האלה. כשרוצים להפוך את זה לנורמה, צריך לחשוף את המשמעות. לחשוף, לדבר, דברים כהווייתם. איזה אסון אנו מביאים על עצמינו, על עמנו, על ארצנו ועל מדינתו . ולא צריך להתנצל על זה. כשמישהו אמר דברים קשים, לא מנומסים, פוגעים בכבוד, פוגעים בנימוס, פוגעים בסגנון האדיב והנאה, והראוי לבוא בקהל אינטליגנטי. אבל זה חיים. זה צריך לזעזע ולחשוף את כיעור בכל השלכותיו ותוצאותיו, מה נגרם מזה, מה המשמעות של זה. מה הטומאה ומה ההרס, והחורבן שתלוי בזה.

כאן מתייחס הרב טאו לדרישה, שגם התקיימה באופן חלקי, מהרב לוינשטיין להתנצל על דבריו: "על זה לא צריך להתנצל ועל זה אסור להתנצל. כיון שזה הנושא הפך להיות בציבור, שזה דבר שאסור, כי יש מי שמעוניין שלא ידברו על זה ולא יפרסמו את זה ולא יגלו את זה. מאחורי הגב של העם להרגיל ולהשגיר, ולהפוך את זה לנורמה. ואח"כ כשמישהו מתחיל לצעוק יגידו מה עכשיו נזכרת, זה עכשיו מסורת. זה מנהג המקום. זה מסורת אבות. זה כבר מזמן מקובל. אתה משונה. תלך אולי לבדיקה מקצועית, אולי לאשפז אותך קצת להרגעה".

"וצריך לדעת שיש שעות ויש מצבים, שעצם השימוש ונקיטת לשון לפעמים חדה וחריפה וגסה, זה מצריך להיות כי אין מנוס מזה, בשביל להבין שאתה לא עוסק בדברים שהם תחביבים, ולא עוסק בדברים של אסטטיקה, אלא אתה עוסק בחיים, לא שלך אלא חיים שלא אחרים, של אנשים תמימים, של דור נבוך, ומוליכים אותם שולל עם כל מיני משפטים כמו ערכי צה"ל, וכל מיני נורמות ופוסט מודרנה, זה ריצה אמוק שצריך לעצור אותה בכל דרך. וצריכים לקום, העם צריך לקום, החברה צריכה לקום, וזה צריך להיות מרד אזרחי של מי שיש לו עוד מוח ולב יהודי, ושכל ישר, ולא קונה את כל השטויות האלו וכל הלוקשים האלו. זאת הנקודה שרציתי להגיד ואידך זיל גמור.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר