הרבנית הנקין במלאת שנתיים לרצח בנה וכלתה: "ילדיכם – שמחים. טוב להם בחיים"

באיסרו חג שמחת תורה עלו בני משפחות הנקין וערמוני לקברם של איתם ונעמה הי"ד ובדברי הזכרון אמרו בין היתר: "נעמה ואיתם: הנאהבים והנעימים בחייכם, ובמותכם לא נפרדתם. אהבתם. הקמתם בית חדור יראת שמיים. אהבת תורה"

חדשות כיפה משה ויסטוך 15/10/17 09:43 כה בתשרי התשעח

הרבנית הנקין במלאת שנתיים לרצח בנה וכלתה: "ילדיכם – שמחים. טוב להם בחיים"
בני הזוג הנקין

לפני שנתיים נרצחו נעמה ואיתם הנקין הי"ד, בזמן שנסעו עם ארבעת ילדיהם באזור השומרון. שלשום (שישי) עלו בני משפחותיהם לקברם וניסו בדברי הזיכרון לספר להם מעט על שאירע מאז הפיגוע הרצחני. הנה הדברים כפי שפורסמו בדף הפייסבוק" איתם ונעמה הנקין הי"ד".

הרב יהודה הנקין:

"קשה לי לומר תפילת הדרך. כי איתם ונעמה הותקפו בערך במקום בו היו צריכים לומר תפילת הדרך, אחרי היציאה מהישוב. אינני יודע אם הספיקו לומר, אבל הם הותקפו בזמן שהיו אמורים להיות באמצע תפילת הדרך. ולכן קשה לי לומר תפילת הדרך כי בכל פעם שאני אומר אותה, אני מהרהר בכל זה

ובכל זאת, אני ממשיך לומר תפילת הדרך. אין לי רשות לבטל אותה. ועוד, מבחינה מסויימת איתם לא נפטר. הוא לא נפטר במיוחד בשבילי ובשביל אשתי, שאנחנו עובדים כמעט יומם ולילה על כתביו, וראוי שאזכיר אותם פה.

עוד מעט יצא לאור ספר [היסטוריה] שלם על "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין. אחר כך ייצא לאור קובץ מאמרים, הכולל הן מאמרים שפורסמו בחייו, והן מאמרים מעזבונו, שפורסמו לאחר מותו. אחר כך ייצא לאור, אם ירצה השם, ספר חידושיו, מהחידושים הרבים בנושאים שונים שהשאיר בכתב יד. וכל זמן שאנחנו עסוקים בקריאת חידושיו וכל שכן בהוצאתם לאור, אומרים על כך בגמרא: "כיוון שאדם אומר דבר שמועה [בתורה] מפיו [של תלמיד חכם], שפתיו דובבות בקבר".

כך הוא איתם. וכך היא נעמה.

הרבנית חנה הנקין:

כלתנו האהובה, בננו האהוב: איננו יודעים מה רואים מהמקום הטוב בו אתם נמצאים. אספר לכם מעט ממה שקורה כאן.
ילדיכם – שמחים. טוב להם בחיים. הם גדלים בבית סבא חנן וסבתא הילה, המקיפים אותם באהבה והמתמסרים טוטאלית לגידול הילדים.

בני הרב איתם: לומדים את ספריך. התפוקה התורנית שלך במשך עשור הייתה מופלאה. איך הספקת? אבא מצא ברשימותיך, כתוב במחשב: "אני מקווה שאני מצליח לעשות את העיקר עיקר, ואת הטפל טפל". ספרך "להם יהיה לאכלה" [על חרקים בפירות], אזל מן השוק. הוא יודפס עוד מעט מחדש, עם תוספות שמצאנו בכתב ידך – ורבים מבקשים אותו

בית הדין בדרום אפריקה ביטל את האיסור על תותי שדה אחרי שעיינו בספרך; תלמידי החכמים שם השתכנעו מהיושר שבדבריך, והציבור שם נהנה מהמתיקות שבבריאה. כעשרה מאמרים שלך ראו אור לאחר מותך, ועוד ספר עומד לצאת בקרוב, כפי שאבא הזכיר – ועוד מספר ספרים בהמשך. האם אתה רואה דברים אלו?

נולדת אל תוך משפחת פוסקי הלכה. למדת בישיבה וב'כוללים', אבל נשארת תלמיד מובהק של אבא, ושל סבך-זקנך [הגאון רבי יוסף אליהו הענקין].
אחרים גם למדו מאבא, אבל נדמה לי שאתה היחיד שהקפת את מלוא תורתו. אבא ואני חזינו לך עתיד כפוסק הלכה בולט. עילוי. חריף. עניו. מאיר פנים אבל לא נושא פנים. מהזן הנדיר הנזהר מהטיית העובדות בכוונה או שלא בכוונה על מנת לשרת עמדה מסויימת.
מלמעלה הכריעו אחרת. האם אתה יושב היום עם נעמה בגן עדן, ואתה עוסק בהלכה עם זיידי [סבא-רבא] הגאון, והוא רווה נחת מצאצאו העילוי ואתה מהקרבה אליו?

נעמה, כלתנו האצילית וכלילת המידות, החכמה והצניעות, והכל כך אהובה עלינו. היית רעיה ואם מופלאה, אהבת תורה, הקמת עם בעלך בית חדור יראת שמיים והקפדה במצוות. אמהות כמו שלך לא ראינו מימינו. עמלת קשה, ובכשרון אדיר הקדשת שעות לסייע ללא חשבון וללא תשלום לכל מי שביקשה עזרתך, ואף לאלה שיהיו מתחרות שלך. ללא חשבון. ותמכת בתורה של בעלך. שלו – שלך.

נעמה ואיתם: הנאהבים והנעימים בחייכם, ובמותכם לא נפרדתם. זכיתם לאהבה ולזוגיות מופלאות. מצאתם אחד את השני צעירים מאוד, כמעט ילדים, אהבתם. הקמתם את ביתכם בעודכם כמעט ילדים. בית חדור יראת שמיים. אהבת תורה. אהבתם מאוד מאוד את ביתכם, את המשפחה שבניתם. ולפני שנתיים – עליתם יחד בסערה השמימה.

קראנו עכשיו תהילים: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'; אשרי נוצרי עדותיו, בכל-לב ידרשוהו; אף לא-פעלו עוולה, בדרכיו הלכו;"
ילדינו האהובים: גילמתם בשבילנו את הפסוקים האלו ועוד רבים.
המשפחה רוצה להודות מכל הלב לאנשים הרבים שהקיפו אותנו באהבה בשנתיים האלו. לחברים הנאמנים. משפחת הנקין מודה לחברים שעוזרים לנו בהוצאת הכתבים לאור. ומודים לקדוש ברוך הוא על כך שהשארתם אותנו עם הרבה מאוד: השארתם אותנו עם זכרונות, השארתם אותנו עם ילדים שיגדלו ויילכו בדרכיכם, השארתם אותנו עם ספר שירה [של נעמה] ועם חידושי תורה – ועל כך אנחנו מודים לכם.

ישי ערמוני, אחיה של נעמה:

איך מסכמים חיים של בן אדם? התחבטתי הרבה בשאלה זו ותשובה אין.
קטונתי מלומר דבר מה בעל משמעות על נעמה. כך הרגשתי מאז הרצח, ובשל כך נמנעתי זמן רב מלדבר.
אנשים רבים מספור ספדו לה, אמרו דברים שאהבתי והוקרתי. בדברי רבים ניכר שהכירו רק צד אחד של אישיותה, אשר קרנה להם לרגע מבעד איזה סדק בקירות עצמיותה. יש אשר זכו אל מול חלון, אשר אפשר להם להציץ בקביעות פנימה. אך רק מעטים זכו להיכנס מבעד לדלת, ולהכירה כפי שהייתה ללא כחל וסרק. ודאי שאיתם היה אחד מהם.
איני יכול לטעון שהייתה לי הזכות. אמנם הכרנו משחר היותנו, אך אני ואחותי צעדנו במסלולים נפרדים, אם מכורח ואם מבחירה.
אך דומני שיש בכוחי לשפוך אור על צדדים בהוויתה הנהירים רק לי, בנקודות זמן אשר יכלה לחלוק רק איתי, אחיה התאום. על מעטים מאלו אדבר היום.
נעמה הייתה אדם מודע מאוד לעצמו, מטיל ספק, נוברת בחולשות וחששות, ועם זאת בעלת יכולת לצמוח מתוכם, ולהזין אחרים בעוצמה הבלתי נגמרת שקרנה ממנה. אני נזונתי מעוצמה זאת מבלי דעת, ורק אחרי לכתה הבנתי עד כמה תרמה ליציבות בסיס הוויתי.
הדבר נעשה בשקט, בעדינות, ברוך, כמעט מבלי משים.
כמעט ולא היו לנו שיחות נפש. איך אפשר, הרי היינו מתראים בשבתות, עם ארבעה זאטוטים על הראש ומעט זמן פנוי שהיה כה חשוב לה ולאיתם, אשר היו מחכים לו כל השבוע?
אך נדמה שלא היה צורך בכך. די שהייתי מספר לה כבדרך אגב על חיי, לעיתים בשמחה, לעיתים בעצב ותסכול. והיא הייתה מקשיבה בדרך הרצינית והרגועה הייחודית רק לה, ומשדרת שהכל בסדר, שיהיה טוב, שהיא מאמינה בי.
כמה חסרה לי אמונה זאת! חסרונם של הדברים בהם לא השגחת, בוער הוא כמו אש. אני דומה לשרפרף שחסרה לו רגל או לחלון אשר נופצה זגוגיתו ודרכה חודרת הרוח הקרירה, ואין מחמם.
והייתה העבודה מאחרי הקלעים, בשקט ובנחישות האופיינית. שיחות עם ההורים בזמנים של מתח, להרגיע, לנחם, ולשכנע כי יש לסמוך עלי, כי אדע לברור את דרכי בחיים. 
פעם, הציעה לי שידוך, ותוך כדי התברר לי היא הכינה טבלת אקסל ובה מאות שורות ובן פרטי מועמדות פוטנציאליות, אותן אספה בשקדנות במשך חודשים. ומה עם כל השאר, אני תמה?
"הן אינן מספיק טובות בשבילך" אמרה, וחייכה מין חצי חיוך האופייני רק לה, שיש בו מהילה של אירוניה עם חן, חסד ללא רחמנות.
נעמה הייתה אדם ששאף תמיד למצויינות בכל תחום. דומני שקטר זה הוא שהניע אותה, לעיתים מהר מכדי שהייתה המסילה מסוגלת להכיל. לא הייתה מסוגלת לכתוב או לצייר סתם כך - תמיד הייתה מעין התכתבות עם רף כלשהו שהוצב בידי גורם עלום, רפרוף נשיקתו של הנצח. היה חשוב לה להראות את אשר יצרה לאחרים, לשמוע את תגובתם. לעיתים זכיתי אני לכך. מטבעי אני נוטה לביקורתיות, ולא תמיד אהבתי את אשר ראיתי או שמעתי. נעמה הייתה יודעת לקבל ביקורת זו ממקום אמיתי, ללא עלבון אישי. אך חדוות היצירה בערה בה תמיד אל מול החשש.
את היצירות היותר קרובות לליבה לא הראתה למשפחתה. הצמידה אותם ללוח ליבה, ופרסמה אותם ברשת, מקום בו אצטלת האנונימיות היה בה כדי שחרור, חשיפת התוכן בד בבד עם הצללת המהות.
לא קראתי את שיריה בחייה, אף כי ידעתי היכן התפרסמו, מתוך כבוד לפרטיותה ולחומה אשר בנתה במו ידיה, בין נעמה למתקרבת.
לאחר לכתה החילותי לקרוא בהם, ולא האמנתי. הזאת אחותי? 
כה מרהיבים היו, אמיצי ביטוי, חושפניים ועזי מבע. הכיצד, והרי הייתה כה מאופקת, כה עדינה, כה רגועה. נזכרתי בהדי נפשה הסוערת מהתקופה בה נכתבו השירים, טרם צללה אל הרכות והנחמה של נישואיה. נזכרתי ועלו בי הדמעות. הנחתי את השירים מידי, ולא קראתי בהם שוב עד אשר יצאו כספר.
מה יעשה תאום אשר חציו נגזל ממנו? כל דבר כמעט.
השקעתי כל מרצי ויהבי בפרויקטים שונים, בעבודה, בדייטים. לאט לאט נתתי לזכרון לצנוח אל תת ההוויה,
צף פה ושם, חוזר ושוקע.
כמה חודשים אחרי הרצח חזרתי לצייר בצבעי שמן, אחרי עשר שנים של הפסקה. מין חזיון הכה בי, תמונה של נעמה צועדת על סיפו של צוק, בשמלה לבנה וזכה, ואצבעות של ערפל עוטפיה, והיא ספק רואה, ספק אינה רואה את פי התהום. ואני דומם, ואין בידי לפתוח פי ולהזהירה.
לא יכולתי לצייר זאת. במקום זאת ציירתי תמונה של ילדה קטנה, עם שתי צמות, יושבת ומשחקת על חוף הים. ומתוך הים, מרחק מה מהחוף, עומד רובוט גדול, חמוש בשפע כלי זין, ומסתכל בה דומם.
האם הוא מגלם את הסכנה, או שמא צופה ומגונן? זאת לא אדע.
הנחתי את המכחול מידי, ולא שבתי לצייר עוד.
וכך אני משאיר אתכם, עם תמונתה של אחותי כילדה, במין תנועה לא לינארית מן הווה אל העבר.
אולי זה המקום שנוח לי לסכם בו, מקום של רוך, אהבה ותום, כל העתיד עוד לפניה, הרחק ככל האפשר מהכדור המפלח, מנתץ, גוזר ומפורר את כל שהיא, הייתה, תהיה ועודנה.
אך לחיים אין באמת התחלה וסוף. הם פשוט ישנם. דומני כי היא מתקיימת עוד, כל רגע ורגע בה, ברצף על זמני, אשר מחוץ להשגתם של כדורים, וזכרונם של אנשים. עתה סוף סוף, זוכה היא לחיבוק הנצח.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן